הכותרות הראשיות של העיתונים ממשיכות לעסוק בנעשה במפלגת השלטון קדימה. אתמול היו אלו תוצאות הבחירות המקדימות, שהעיתונים, לבד מ"מעריב", בישרו עליהן באופן שגוי בהסתמך על מדגמים. היום אלו תוכניותיה העתידיות של יו"ר קדימה הנכנסת, שרת החוץ ציפי לבני, ותוכניותיו של המתמודד על ראשות קדימה שהפסיד במירוץ, שאול מופז. האפשרויות הפוליטיות שעומדות בפני לבני הן שתיים: לנסות להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. מופז כבר בחר מה יעשה, והודיע כי הוא פורש באופן זמני מהחיים הפוליטיים.

המציאות טופחת

כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת, נושאי הכותרות הם עניינים אפורים, יש יאמרו משעממים, כמעט כמו המאורעות המתרחשים מדי יום באולפן "האח הגדול", תוכנית הריאליטי האידיוטית התורנית שכובשת את המסכים. אבל שלא כמו בתוכנית הטלוויזיה, ההחלטות של לבני – ואפילו מופז – הן בסופו של דבר הרות גורל, ומשפיעות על החיים של כולנו במציאות ממש. לכן מעניין לראות כיצד עורך העמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" מעדיף בכל זאת לסקר את המציאות הפוליטית (ובעצם, כל מציאות) כאילו היתה ריאליטי: לנקז את הרצינות ולהחליף אותה בבומבסטיות מזויפת, לרוקן את החשיבות ולהחליף אותה ברגשנות.

כך נכתבת כותרת כמו "לבני מאיימת – ממשלה או בחירות", כאילו יש אפשרות אחרת לבד מהשתיים האלו, וכאילו "איומים" הם התיאור הכי מדויק שאפשר למצוא למה שלבני עושה. כך בכותרות מופז לא הפסיד, אלא "הפסיד בכבוד". הכותרת שליד דיוקנו היא "העלבון". אין ציבורי, הכל אישי. מופז לא רק פרש, אלא "אפילו ביטל את הפגישה שנקבעה לו הבוקר עם לבני". אפילו ביטל! לא פחות.
הפרומואים הטלוויזיוניים לתוכניות המציאות, כמו גם הסיקור העיתונאי שלהם (ובעצם, אין שום הבדל בין השניים), משתמשים בדרמתיות מזויפת וברגשנות ריקה משום שהמציאות שהם מתייחסים אליה היא חסרת כל תוכן (חוץ, אולי, מציצים; תוכן שיש ליותר ממחצית האנושות). העובדה שעורכי הצהובונים משתמשים יותר ויותר בכלים האלה כדי לסקר גם את המציאות הפוליטית מלמדת אולי שלדעתם גם היא חסרת תוכן, טפשית ומשעממת בפני עצמה. העובדה שיש יותר ויותר אנשים שמזדהים עם הקביעה הזו (כפי שעולה, למשל, משיעור המשתתפים בבחירות, אבל לא רק) מלמדת שהגישה הזו מחלחלת מהעיתונות לציבור. זה בדיוק הלך הרוח שהביא בבחירות האחרונות לכנסת לבחירת אוסף הטיפוסים הכושל שמרכיב את מפלגת הגמלאים.

בן כספית עושה צימעס

צימעס הם, למיטב ידיעתי, גזרים מבושלים וממותקים. משום מה, דווקא המאכל החיוור הזה נבחר להיות משל לסוג מסוים של שמחה לאיד. נראה לי שבדיוק שמחה לאיד מהסוג הזה מתרגל "מעריב" היום באמצעות הפרשן הפוליטי שלו, בן כספית. לאידו של מי שמח כספית? לאידם של המתחרים. "איך יכול להיות שערוץ רדיו ממלכתי", כותב כספית, "ובעקבותיו ערוץ טלוויזיה, מפרסם בשעה רבע לעשר, 45 דקות לפני ההצבעה, סקר אינטרנט שמוצג כ'מדגם' ומנבא ניצחון לציפי לבני? מדוע ערוצי טלוויזיה עושים את זה רבע שעה לפני תום ההצבעה, ומדווחים על 'ניצחון סוחף' (שלא היה) ללבני?" (אגב, יונית לוי התנצלה אתמול בשם ערוץ 2 על הטעות במדגם. חבל ששאר הטועים לא הלכו בעקבותיה). כספית אינו מזכיר את המתחרים הישירים, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", אבל רוח הטעות שלהם מאתמול מרחפת מעל השורות; הרי כספית לא יכול היה לכתוב את מה שכתב אלמלא "מעריב" המתין יותר מהם עם יציאת הגיליון, וכך נמנע מהדפסת הטעות. אם נוסיף לכך את העובדה שהגערה של כספית מודפסת היום בגאון על שער העיתון, אפשר יהיה להריח מאחורי המטיפנות את הסוג המסוים הזה של שמחה לאיד: ריח חם, תפל, של גזרים מבושלים.

ואגב, "ידיעות אחרונות" טרח לציין היום בכותרת הראשית שלו שהתייחסה ללבני את המלים "ניצחה בדוחק"; לידה לא נראתה התנצלות, אפילו קטנה, אפילו אזכור קטן, לכותרת הלא נכונה שפירסמו אתמול. כנראה סומכים שם על הזיכרון הקצר של הקוראים. ייתכן שהם צודקים, לצופי ריאליטי אין זיכרון ארוך.

פרישה מוקדמת

עם המשבר הכלכלי המסתמן, ועם כותרת כמו זו של "מעריב" היום, המודיעה על "אפקט וול-סטריט" המגיע לישראל, אין לשער שרבים ימהרו לפרוש ממקום עבודתם. בזמנים כאלה יש לדבוק בכיסא ולאחוז חזק בתלוש. אולי לכן הופתעו כל-כך העיתונים מפרישתו של שר התחבורה שאול מופז, שעליה הודיע מיד לאחר שהתברר כי הפסיד בבחירות המקדימות (פרישה שתפנה לו זמן כדי להתמודד, בין היתר, עם חקירת מבקר המדינה נגדו בחשד לקבלת תרומות אסורות).

"הטיל פצצה" היתה הכותרת בכפולה הפותחת של "מעריב", ובכותרת המשנה "הדהים את מקורביו". לצד הסופרלטיבים המתנשפים הללו, מספקת מרב דוד תזכורת חשובה: "לפני כמה שבועות תקף שאול מופז את לבני כאשר סירבה להתחייב כי תישאר בקדימה אם תפסיד. אבל אתמול מופז עשה את מה שהוא אמר שהמפסיד אמור לא לעשות – הוא עוזב". במקום ה"הפסיד בכבוד" הפתטי של "ידיעות אחרונות", התזכורת הזו צריכה היתה להיות בכותרת הראשית. כותרת ראשית שלא תתייחס להתמודדות הפוליטית כאל ספורט של אנשים פרטיים, אלא תדרוש מנושאי תפקיד ציבורי לעמוד במלתם.

האפקט הציבורי של פרישתו של מופז, בניגוד לתגובות הרגשיות שהיא עוררה אצל מקורביו או אצל עורכי העיתונים, היא הנושא של הכותרת הראשית של "הארץ" "קרע בקדימה: לבני תנסה למנוע גל נטישות". יוסי ורטר כותב "אם גם רמון ילך, לבני תהיה בצרות. היא איבדה אתמול את הנציג המזרחי הבולט של קדימה, ואת הבטחוניסט הבולט".

גם ורטר מציין שמופז פרש אחרי שהפסיד בניגוד למה שהצהיר שיעשה, ומזכיר גם אפקט מעשי שהיה למדגמים השגויים אתמול (חוץ מהטעיית צרכני התקשורת): המדגמים, לפי ורטר (בשם "אנשיו של מופז"), פורסמו רבע שעה לפני סגירת הקלפיות, ועשרות מצביעים שהיו בקלפיות נמנעו מלהצביע בתחושה שהסיפור גמור. לכן, אם זוכרים שבסופו של דבר ההפרש בין מצביעי לבני למצביעי מופז היה קטן מאוד, הרי שייתכן מאוד שלטעות של הסוקרים מינה צמח, קמיל פוקס ומנו גבע (שבראיון לוואלה ול"הארץ" מתנערים מאחריות) היתה השפעה מכרעת על תוצאות ההצבעה.

הודעת הפרישה הרשמית של מופז, שבה הוא אינו מאשים את לבני, מתובלת בעיתונים בהסבר אחר, "מפי מקורבים", הכולל בהחלט הכפשה של לבני. המקורבים (או "מופז המתבטא בשיחות סגורות") טוענים כי לבני ניהלה קמפיין אגרסיבי ופוגעני כלפי מופז, והשחירה את דמותו. חצים ארסיים מופנים גם כלפי "פורום החווה", שיעץ לשרון וכעת משרת את לבני. בקיצור, בין אדלר לצמח ובין ארד לפוקס נראה שלמנחשים ולספינולוגים ניתנת שוב דריסת רגל גסה בצמתים רגישים של הציבוריות הישראלית.

ועוד פרישה מוקדמת

למרות האמור לעיל, למשבר הכלכלי יש בהחלט מימד של פרישה: הישראלים פורשים מהבורסה ומהבנקים. לפי ידיעה בשער "הארץ", נפדו בישראל חמישה מיליארד שקל "מאז תחילת המשבר". קביעת הזמן הזו, המתייחסת ל"משבר" שהתחיל לפי יומיים-שלושה, מטעה. התמוטטות של מוסדות פיננסיים בארצות-הברית, ירידות מתמשכות בבורסה, היחלשות מניותיהן של חברות ענק – כל אלה מתפתחים כבר חודשים ארוכים. אלא שלעיתונים הכלכליים העכשוויים קשה, כנראה, להודות בכך שבסיס קיומם, דהיינו הגאות בשוק ההון ואיתנותם של גורמי האשראי ובתי-ההשקעות, מוכיח את עצמו כקנה רצוץ למדי. האם בעתיד יתחלף הביטוי "זיכרון של יתוש" ב"זיכרון של כתב כלכלה"? בכל מקרה, מירב ארלוזורוב מזהירה היום ב"הארץ" מפני פדיית חסכונות פנסיוניים, ומרגיעה את ציבור הקוראים: בתי-ההשקעות והבנקים בישראל בטוחים ויציבים. כתיבה אחראית ושקולה שתמנע היסטריה, או עיוורון שיעלה לקוראים ביוקר? ימים יגידו. כנראה לא הרבה ימים.

מי הוריד את דוד צ'רלי

השבוע האירה כאן שהם סמיט פן נוסף בתופעה ותיקה: היחס הסלבריטאי שמעניקה התקשורת לפושעים. אין הכוונה לשודדי זקנות או רוצחי ילדים; את אלה התקשורת מגנה (בדרך כלל, אלא אם כן יש לכלי תקשורת ראיון בלעדי עם העבריין). הדברים אמורים בפושעים גרועים בהרבה משודדי זקנות ורוצחי ילדים: אנשים כמו זאב רוזנשטיין למשל, או בני משפחות אברג'יל, אבוטובול ודומיהם; עבריינים שאחראים לאומללות וסבל של הרבה אנשים ושהרשע שהם מפיצים חורג מעבר לטווח של סכין או כדור אקדח.

סמיט כתבה על האופן שבו סיקור הומוריסטי של סגירת המסעדות של משפחות הפשע בנתניה משרת את הנטייה המאוסה של סלברטיזציה של עבריינים. היום ב"מעריב" אפשר להיתקל בסוג הרגיל של כתיבה מהז'אנר: זו ההופכת את העבריינים לגיבורים על-ידי כך שהיא מאמצת את הז'רגון שלהם ומעטרת אותם בהילה של רומנטיות. כך אפשר לקרוא על שער "מעריב" הפניה למוסף השבת בזו הלשון: "פרנסואה אבוטבול מדבר: החשד שניסה להוריד את דוד צ'רלי והצרות בשווארמה".

הרכבת תקלה

שרה ליבוביץ-דר ממשיכה להביא כתבות תחקיר מקיפות על נושאים חשובים בציבוריות שלנו: אחרי שסיקרה את סוחרי הנשק הישראלים, היא מגישה היום במוסף "סופשבוע" כתבה מפורטת על הכשלים החמורים שבבניית רכבות קלות בירושלים, תל אביב וחיפה.

ב"הארץ" מראיין יאיר אטינגר את מאיר פרוש, מועמד אגודת-ישראל לראשות עיריית ירושלים. אטינגר מדווח כי הרב אלישיב הודיע שלא יתמוך במועמדותו של פרוש ולא יכבד את הסכם הרוטציה שנחתם עימו.

ענייני תקשורת

נטשה מוזגוביה מדווחת ב"הארץ" כי האקרים פרצו לתיבת האימייל של המועמדת לסגנות הנשיאות בארצות-הברית מטעם הרפובליקאים, שרה פיילין, ופירסמו את תכניה ברשת. מחנה אובמה ניצל את העובדה שפיילין ניהלה את תכתובת האימייל שלה מחשבון יאהו פשוט כדי לנגח את מקיין על כך שהוא "לא יודע להשתמש באינטרנט".

עורך-דינו של ירון ברכה – מי שנהג בהשפעת אלכוהול, מריחואנה וקוקאין, התפרץ לצומת באור אדום במהירות 171 קמ"ש והרג שישה בני-אדם, ואתמול נגזר דינו ל-16 שנת מאסר – טוען כי "מדובר בעונש שהתקשורת הזמינה מראש".