"סיפורי אלף לילה" ו"סיפורי זוועה" הן שתי סוגות סיפורת שהמשותף להן הוא היותן בִּדיון גמור. סיפורי זוועה נועדו לעורר פחד נורא בלב שומעיהם, פחד המעורב בהכרה המזככת, הידועה מלכתחילה, שאין זו המציאות. "אלף לילה ולילה" הם סיפורי פנטזיה שסופרו לסולטן ההוא, שנהג להוציא להורג את נשותיו מיד לאחר ליל הכלולות. והם גם סיפורה של האשה האחרונה, שחרזדה, שבחרה להינשא לו למרות שמו הרע והצליחה להחזיק אותו במתח, ואת עצמה בחיים, בזכות הפנטזיות שרקחה למענו על פני 1001 לילות, עד שנגמל סופית מהרגלי ההרג המכוערים שלו.
אי-אפשר להתעלם משתי ההגדרות הללו, שבהן משתמשת סימה קדמון בטורה במוסף לשבת (10.7.09) של "ידיעות אחרונות", במיוחד כשהן נוגעות להליכותיה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו.

פעם אחת כותבת קדמון: "חזרנו לקדנציה הראשונה של נתניהו, כשעל אשת ראש הממשלה מסתובבים סיפורי זוועה. העיתונאים נתקלים בהכחשות גורפות לכל אינפורמציה שמתקבלת בנושא שרה נתניהו, גם כשהסיפורים נכונים". ופעם שנייה, כעבור כמה פסקאות: "יש סיפורי אלף לילה ולילה על דברים שקשורים אליה, חלקם נשמעים ממש הזויים ובלתי סבירים".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשת ראש הממשלה שרה נתניהו. ארצות-הברית, מאי 2009 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשת ראש הממשלה שרה נתניהו. ארצות-הברית, מאי 2009 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

כמתוקשר שהכיר מקרוב את הפרשיות השונות הנוגעות לשרה נתניהו בכהונתו הראשונה של בעלה, וכמי ששמע משהו על התנהלותה בכהונה הנוכחית, אני מתבלבל. יש עדויות, אני מבין, להשתתפותה הפעילה בישיבות ובהתייעצויות שמקיים ראש הממשלה עם יועציו. השפעתה על ראש הממשלה רבה, יחסיה עם סביבתה חשדניים, ועם הכפופים לה אדנותיים. ובכל זאת, איני מבין מה בדיוק רוצים ממנה עכשיו. אם הסיפורים הזויים, למה לספרם? אם הם נכונים, למה להסתתר מאחורי שמות תואר מעורפלים?

היה זה הח"כ מן הליכוד סילבן שלום, שביקש בקיץ 2000 להעביר הצעת חוק (תיקון לחוק יסוד: הממשלה) שבה יוגדר מעמדו של בן/בת הזוג של ראש הממשלה המכהן. שלום היה אז, בימי ממשלת אהוד ברק, חבר אופוזיציה, ואולי ביקש לא רק לתקן את הפגמים שצצו במהלך כהונת נתניהו בבית ראש הממשלה, אלא גם להסדיר את העתיד – כמי שקשור בבת זוג דומיננטית ורואה עצמו מועמד לראשות הממשלה בבוא העת.

ח"כ שלום הציע כי הכנסת תסמיך את אחת מוועדותיה לקבוע תקציב למימון פעילותו הציבורית של בן הזוג של ראש הממשלה – פעילות שלא תמומן מתקציב המדינה, שתהיה שקופה וכפופה למבקר המדינה, ובעיקר, שלא תסיג גבול ולא תשיק לנושאים שהם באחריותו הישירה של ראש הממשלה. הצעת החוק של שלום ביקשה אפוא להלבין ולמסד את נוכחות בן הזוג לראש הממשלה בחיים הציבוריים, ועם זאת לקבוע כי איננו מורשה להשתתף בניהול המדינה – דבר שציבור הבוחרים הטיל על ראש הממשלה עצמו, ולא על שום מקורב בלתי מוסמך אחר.

בני הזוג נתניהו, אוגוסט 2007 (צילום: נתי שוחט)

בני הזוג נתניהו, אוגוסט 2007 (צילום: נתי שוחט)

ייתכן כי ההצעה של שלום, אילו היתה עוברת, היתה חוסכת מן הציבור וממשפחת נתניהו את המבוכות שבפרסומי התקשורת על התנהלותה של אשת ראש הממשלה; "חלק גדול מהישיבות של ראש הממשלה ויועציו מתקיימות היום בביתה, ובחלקן הגדול היא משתתפת. בדרך כלל היא נוהגת גם להעיר ולהביע את עמדותיה. היא הרי אשה חכמה ודעתנית, אשת ראש הממשלה, וכולם מקשיבים לה קשב רב", מסכמת קדמון את דבריה במלים שקשה שלא לקוראן כסרקזם מר.

אבל ההצעה של שלום, שעברה בוועדה משותפת לוועדת הכספים ולוועדת החוקה, לא הבשילה. בינתיים פרצה אינתיפאדת אל-אקצא והוכרזו בחירות בעיצומה של תקופת כהונתו של אהוד ברק. לבית ראש הממשלה נכנס דייר חדש, אלמן דווקא, אריאל שרון. והנה, למרבה האירוניה, דווקא עם היבחרו התגלה בדיעבד פגם טכני בהצעת החוק, לו היתה מתקבלת: בני המשפחה הקרובים ביותר לשרון הם דווקא שני בניו הדעתנים עמרי וגלעד, וגם הם לא התנזרו מהשתתפות בהתייעצויות ובדיונים הקשורים בניהול המדינה.

האם צריך, כמסקנה מכך, לשנות את ההגדרה בהצעת החוק, אם תונח שוב על שולחן הכנסת, מ"בן/בת זוג" ל"בן משפחה קרוב"?

שרה נתניהו איננה סוניה פרס. כמו לאה רבין, נוכחותה של נתניהו ניכרת לא רק במעמדה הייצוגי כאשת ראש הממשלה, אלא גם בפעילות היומיומית של לשכתו ובוודאי במתרחש בין בני הזוג בחדרי חדרים. אם נבקש לשאת עיניים אל דמוקרטיה פרלמנטרית בת מאות שנים, נגלה כי שרי, רעייתו הססגונית של טוני בלייר ראש ממשלת בריטניה, היתה דמות שונה בעליל מזו של דניס, בעלה המופנם של מרגרט תאצ'ר.

שרי בלייר סיפקה הרבה חומר לטבלואידים בזכות התנהגותה החופשית, הקריירה העצמאית שלה, לשונה הבלתי מרוסנת, כנותה הבלתי נסבלת בכלל ובנוגע ליחסיה עם בעלה בפרט, אמונותיה המשונות, אורח חייה המוזר, הפזרני על חשבון המדינה והמשיק אפילו לפרשת שחיתות שנקראה בזכותה "שריגייט". איזה חוק יכול היה לעצור זאת? איזה חוק יוכל לרסן את מזגה הסוער של אשת ראש ממשלה דומיננטית, שמלווה אותו לכל אורך דרכו הציבורית? לכל היותר יוכל החוק להפריד תחומי אחריות ולהסדיר את דרכי הביקורת.

שרה נתניהו במושב פתיחת הכנסת, פברואר 2009 (צילום: אוליביה פיטוסי)

שרה נתניהו במושב פתיחת הכנסת, פברואר 2009 (צילום: אוליביה פיטוסי)

הציבור שבחר בביבי נתניהו לכהונה נוספת ידע עם איזו בת זוג הוא נכנס להתגורר בבית ראש הממשלה. מן העיתונות, ובמיוחד מעיתונות סוף השבוע האחרון, מתברר כי שרה נתניהו הפנימה (ראו בן כספית ב"מעריב" ויוסי ורטר ב"הארץ") בעיקר את הלקחים הלא נכונים מן החבטות שספגה מן התקשורת ומחקירות המשטרה בתקופת כהונתו הקודמת של בעלה. היא לא הורידה את מידת מעורבותה בחיי ראש הממשלה ובהתנהלות לשכתו, אלא להפך. מה שהיא כן הורידה הוא הפרופיל התקשורתי של מעורבותה.

הפרשנים הפוליטיים עוסקים בצדק בהתנהלותה של שרה בבית ראש הממשלה, בהליכותיה, במסעותיה ובהשפעתה על מינויים בלשכה. נראה כי כל עוד לשכת ראש הממשלה תהיה תחנת רכבת ליועצים רעועי מעמד ולנותני שירותים מתוסכלים, ייחשפו גם עלילותיה – אותן עלילות שצוות מגובש ומגונן יודע להצניע. אבל מן העיתונות נדרש מידע בשרני ולא רמיזות. אם מתרוצצים "סיפורי זוועה" על התנהלותה בבית ראש הממשלה, לא די לסייג אותם כמוגזמים והזויים – צריך לפתחם לפרשה ציבורית בת הוכחה, או להניח להם.

אם יש חריגה מן התקנות בנוגע למינוי הכפופים והיועצים, צריך לחשוף אותה ולגרום לגלגלי החוק ולכלי ביקורת המדינה לטפל בה. אם יש בעיות של מזג והתנהגות, צריך להביאן לידיעת הציבור הבוחרים, ולסמוך על זכרונו לקראת הפעם הבאה. אחרת, העיתונות עלולה להיות זו שתיתפס כשחרזדה, נסיכה שמוכנה להחזיק אותנו במתח רב רק כדי שתוכל לשרוד עד הסיפור השערורייתי החדש שתביא מחר.