"ארור תהיה אם תפעל וארור אם לא – זהו המצב הבלתי נמנע, שבו הממונים על השבת הסדר בהתפרעויות אזרחיות אלימות מואשמים באחת מן השתיים: בתגובת יתר או בעשיית מעט מדי ומאוחר מדי. זה מה שקורה לראש העיר דיקסון ולמשטרת הבירה במה שאנו מקווים שהוא הרגע שאחרי – ולא רק נקודת אמצע – בהפרות הסדר בשכונות מאונט-פלזנט ואדמס-מורגן ובאזורים הסמוכים להן בשבוע האחרון".
מאמר המערכת הזה נכתב ב-9 במאי 1991 ב"וושינגטון פוסט", בעקבות המהומות הקשות שפרצו בשכונות הללו, בלב וושינגטון הבירה. מאונט-פלזנט היא שכונה קשת יום שרוב תושביה היספנים, שחורים ומהגרים. הקהילה המקסיקאית בשכונה חגגה חג לאומי שבמהלכו ירתה שוטרת טירונית במהגר שיכור מסלבדור, שלדבריה שלף סכין לאחר שביקשה לעוצרו על שהשתין בפומבי.
המעשה עורר תגובה נזעמת, מהומות שבהן ניזוק רכוש ציבורי, נפרצו ונבזזו חנויות ונפגעו שוטרים. ראש העיר וושינגטון הבירה, שרון פראט דיקסון (דמוקרטית, שחורה(, בעצה עם מפקד המשטרה (אייזק פולווד, שחור, היום ראש הנציבות הפדרלית לתנאי שחרור עבריינים בממשל אובמה), פעלה בכוח נגד המפגינים, ומשלא הושגה רגיעה, הכריזה על עוצר שנמשך ארבעה ימים. אלה היו ימי המהומות הגרועים ביותר מאז 1968, לאחר רצח מרטין לותר קינג. 230 איש נעצרו, 50 איש נפצעו – רבים מהם שוטרים – ורכוש רב הושחת.
מהומות במאונט-פלזנט, 6 במאי 1991 (צילום: secorlew, רישיון cc)
התפרעויות חרדים בירושלים, 16 ביולי 2009 (צילום: משה הולצמן)
ביקרתי במאונט-פלזנט ביום המתוח שבו הוסר העוצר. שכונה חרבה, מטונפת ומפויחת, שחלונותיה מנופצי הזגוגיות הוחלפו בלוחות דיקט מסומרים. כמי שבא לוושינגטון מתוך סערת האינתיפאדה הראשונה, היה המראה עלוב בעיני, גרוע מזה שהכרתי מביקורים במחנות הפליטים בעזה, ואבסורדי, לנוכח מראה גבעת הקפיטול המתנשאת ברקע.
"לא", כתב אז ה"וושינגטון פוסט" במאמר המערכת. "ברור ששום דבר לא נעשה כהלכה. אבל להערכתנו צדקה ראש העיר דיקסון בהצביעה על שלא היו הרוגים ומעט מאוד מקרי פציעה רציניים כתוצאה מן העימותים [...] ראש העיר והמשטרה הכילו את האירועים ופעלו לאיתור מוקדיהם ולפיזור ההמון המתפרע. הגז המדמיע, העוצר, הנוכחות המסיבית של המשטרה, המעצרים ונוכחותה במקום של ראש העיר, יחד עם חברי מועצה ומנהיגים מקומיים, סייעו למנוע ממצב מסוכן להידרדר ובלמו אותו.
"תמיד יהיה מקום לבחינה מחדש של בעלי תפקידים רשמיים במצבים שכאלה", הוסיף ה"פוסט", "אבל לעולם אין במהלכם די זמן לשבת וללמוד את ההשלכות המיידיות או ארוכות הטווח של פעולות המשטרה. כניסה מהירה בכוח כבד עלולה לגרום להסלמה ולמחיר גבוה. האם פירוש הדבר כי צריך לשבת על הגדר ולתת לכל מי שרוצה להיכנס לאקסטזה של טירוף? ראש העיר ומפקד המשטרה ניסו לבודד את מחוללי המהומות באזור אחד, תחת שליטה. כאשר הצעד הזה התברר כלא יעיל דיו, הכריזה ראש העיר על עוצר והבהירה כי צעד זה נעשה בתגובה לפניות מצד ציבור מבוהל שרכושו ובטחונו הועמדו תחת איום".
"[...] אחת הכוונות בעוצר שהופעל, זה הלילה השני, היתה להבהיר לכל מלבי המהומות שם ובכל מקום כי ייערכו מעצרים. כפי שראש העיר הדגישה, השבת הסדר היא בעדיפות העליונה. 'אעשה כל מה שנדרש כדי להפסיק את כל זה', אמרה, 'ואנחנו נעשה סוף לכך'".
חוק יסוד פלורליזם-חברתי
אין, כמובן, מקום להשוות בין מאונט-פלזנט למאה-שערים, ולא בין המהומות שניצתו בשולי חגיגות סינקו דה-מאיו לפרשת "האם המרעיבה". אבל יש תמיד מקום להשוואה בין תגובת השלטון המקומי להתפרעויות לתגובת העיתונות המכסה אירועים כאלה.
עם השנים נוספו כמה מושגי יסוד למילון העיתונאי, ואחד מהם הוא "פלורליזם חברתי", שבו נופף "הארץ" במאמר המערכת שלו ביום שישי, במאמר שכותרתו "ענישה קולקטיבית פסולה". "הארץ" תוקף את הודעתו של ראש העיר ירושלים ניר ברקת על הפסקת השירותים העירוניים לשתי השכונות החרדיות, מאה-שערים וגאולה, שבהן אירעו ההתפרעויות. הנימוק: "אין שום סיבה להעניש רבבות בגלל חטא של מעטים".
על-פי "הארץ", עדיף היה מצב שבו משרתי הציבור העירוניים ייכנסו לעיר תחת אבטחה (כבדה, מן הסתם) כדי לספק שירותים. זו אפשרות שאינה בהכרח הגיונית יותר מלהפסיק לספק את השירותים עד שתושג רגיעה. הרי גם עובד סוציאלי המובא בשיירת ג'יפים ממוגנים ובליווי לוחמים חמושים אל לשכתו בשכונה המתקוממת יכול לשמש עילה לליבוי המהומות.
היום, כחכם של יום ראשון בבוקר, אחרי שהמשבר סביב "האם המרעיבה" רוכך בהסדר פשרה, דומה שהתגובה העירונית הנמרצת – של ראש העיר והמשטרה, ללא התערבות מוצהרת של הדרג הלאומי, כאשר במקביל התנהלו מגעים מאחורי הקלעים – הניבה רגיעה מהירה יותר.
הבעיה העיקרית בהתנהלותו של "הארץ" במשבר אינה עמדתו האדיטוריאלית המשונה, כי אם אופן הצגת הפרשה, שהיה רחוק מלשקף את המתרחש. הכותרת הראשית של גליון יום שישי היתה בגדר זעקת געוואלד: "על סף אובדן שליטה". וביום בו פורסמה, התבדתה.
הטקסט שמתחת לכותרת הראשית, המלווה בתצלום נפלא, אפוקליפטי (של אמיל סלמן מסוכנות ג'יני), הוגדר כ"פרשנות" (של יאיר אטינגר) למשבר שתואר כ"חסר תקדים" וכ"משבר לאומי". שתי ההנחות הללו לא נתמכו בעובדות, ובמיוחד השימוש הפזיז במושג "חסר תקדים".
די לפשפש בזכרון עשרות שנות החיים לצד הקהילה החרדית בירושלים כדי לדלות עשרות משברים, קשים, אלימים ומרים מזה – שראשיתם בכל עילה, מופרכת ככל שהיתה. "הארץ", כעיתון שרגליו נטועות בהיסטוריה וזכרונו חד, צריך להיות הראשון לדעת כי יש הבדל מהותי בין ניהול משבר אלים ובין נסיונות לקירוב לבבות בין הקהילה החרדית לגופים המייצגים את השלטון האזרחי, תוך שמירת מעמדם הריבוני של הרשות המקומית, הממשל הארצי ושלטון החוק.
הטקסט הפרשני הזה, שנועד לבאר את המתרחש תוך ניסיון לחזות את ההתפתחויות הבאות, כשל מראש. עם קריאתו בבוקר שישי היה ידוע לכל מי שהאזין במהלך יום חמישי לפרשנותה של סיון רהב-מאיר בגלי-צה"ל ובערוץ 2, לדוגמה, על מגעים נמרצים מאחורי הקלעים לקראת הסדר מוסכם.
יום לפני פרסום הכותרת בדבר אובדן השליטה, היה ברור מתווה ההסדר והיה ברור כי ייעשה מאמץ להשלימו לפני כניסת השבת, והיה ידוע כי נותר רק להסכים על הגורם המקובל על שני הצדדים שייקח חסות על האם המשוחררת בערבות. למעשה הרשויות השיגו הסדר שלא פגע בסמכותן ואיפשר מוצא מכובד גם למשפחה ולבני "העדה החרדית" כולה.
ואכן נראה שהמצב נרגע לעת עתה, ועימו "הארץ", שהעביר את המשך הטיפול בנושא לעמ' 3, תוך מתן ידיעה, צנועה בהרבה, בעמוד הראשון על כי מסתמנת פשרה.
תחרות שחמט, מהלך דמגוגי
דמגוגיה אינה חביבה עלי, ושימוש בכלים דמגוגיים מטריד במיוחד בעיתון שאינו נוטה לפופוליזם. צילום של ניר ברקת ("הארץ", יום שישי, עמ' 2) כאורח בתחרות שחמט עירונית, הנושא את הכיתוב "גם בעת המהומות התפנה ברקת שלשום לארח תחרות שחמט", היא דמגוגיה. הכוונה, כנראה, למשחק שחמט סימולטני שנערך יום רביעי אחר הצהריים באולם מועצת העירייה במסגרת חגיגות המכבייה, ובו השתתפו אישים שונים וביניהם ראש העיר, שהעניק לאירוע את חסותו.
האם אסור לראש העיר לנטוש את משמרתו בחפ"ק ניהול המשבר עם החרדים אפילו כדי לסור לאולם מועצת העירייה ולהפגין נוכחות מצולמת? הרי ראש העיר מופקד על החיים העירוניים והוא יכול לנהל מגעים לסיום המשבר לפני, אחרי, ואם צריך גם תוך כדי התחרות. טוב שראש העיר לא ביטל את השתתפותו, אף כי קל היה לו לעשות זאת. תחרות שחמט היא לב החיים העירוניים, ואין סיבה שלא לקיימה כמתוכנן, ובכלל זה בנוכחות ראש העיר בה. מי שדוגל בפלורליזם חברתי, בוודאי לא יהיה מעוניין להמעיט מחשיבותו של אירוע כזה.
אך גם הדיווח החדשותי הזה מתגמד ליד כתב האישום החמוץ שהגיש גדעון לוי נגד העיר תל-אביב, שהלכה לה לפארק הירקון לשמוע את לה-סקאלה שרה את ורדי. דיווח שנפתח במלים: "המרחק בין ירושלים לתל-אביב מעולם לא היה גדול כמו בליל אמש".
עיתון שבניהול משבר אחד לוקה בקריאת תמונת המציאות, נתקף בפאניקה ומגיב בדמגוגיה על אירועי היום, מאבד, כך נראה, את המצפן שעל-פיו ניווט בתשעים שנותיו. לא שמתחריו נהגו במשבר "האם המרעיבה" ביישוב הדעת, אבל הם הרי מוּעדים לכך.