העולם (הכלכלי) כמרקחה
המשבר הפיננסי שפוקד את ארה"ב כובש את כותרות כל העיתונים. "הוריקן", "קריסה", "שקיעתה של וול-סטריט" ו"כאוס בוול-סטריט" הן רק כמה מהכותרות הראשיות המוקדשות לנושא. תמצית הסיפור שמגישים הבוקר העיתונים (כמו תמיד) – המצב לא טוב, ויהיה גרוע עוד יותר.
העיתונים הכלכליים מקדישים גליונות מיוחדים לנושא, וניכר כי האדמה רועדת תחת רגליהם. במקרה שלהם מדובר לא רק באדמה של שוק ההון, אלא גם באדמת העיתונות המדווחת על שוק ההון. קריסה בורסאית מקיפה תוביל בהכרח למיתון בתפוצת עיתוני הכלכלה, התחום האחרון שהעיתונות היומית המודפסת עדיין רווה ממנו מעט נחת.
הפרשנים הפיננסיים מחפשים סיבות לאופטימיות. מירב ארלוזורוב כותבת ב"דה-מרקר" כי "כל זמן שהצונאמי מכה במגזר הפיננסי ותו לא, דיינו". סמי פרץ, עורך העיתון, מרגיע בתובנה כי "אנחנו ממונפים פחות ומשוכללים פחות, ותאוות הבצע שלנו עדיין לא הגיעה לדרגה של וול-סטריט". דפנה מאור ממליצה לקוראי "דה-מרקר" על האסטרטגיה הבאה: "מוכרים בעליות וקונים בירידות".
מעל עמודי מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" קורא סבר פלוצקר לשר האוצר לבטל את רפורמת בכר "ולעצור בכך את הסחף לקראת הפעלתו המלאה של 'מודל וול-סטריט' בישראל", ואילו הדר חורש כותב במוסף "עסקים" של "מעריב" על אפשרות של קריסה דומה בישראל: "גם אם תהיה קריסה, תהיה לה השפעה שולית בלבד על שוק ההון ועל הלקוח". אם הכל כל-כך מרגיע, מדוע כולם כל-כך לחוצים? והאם כבר הגיע הזמן למצוא אימפריה חדשה שתחת צלה נוכל לנוח?
גם "גלובס" מייחד את עמודיו הראשונים לסיקור המשבר בוול-סטריט, אך משום מה בכל תריסר עמודי החדשות המוקדשים לנושא מופיע רק פרסום ישראלי אחד, טור פרשנות מאת אבי טמקין. כל יתר הדיווחים והכתבות, הפרשנויות והידיעות הקשורים לנושא לקוחים מה"פייננשל טיימס" ורויטרס, כך שהקורא מקבל מבט גלובלי למשבר, ועקב כך עשוי להירגע פחות ממידת תאוות הבצע המועטה יחסית השוררת בישראל.
ועוד עניין פיננסי אחד – שלשום כתב איציק ספורטא בבלוג "העוקץ" על האופן שבו מסקרת התקשורת הישראלית את המשבר החריף שפקד את חברת הענק AIG, בלי להזכיר כי סגן יושב ראש הקבוצה הוא לא אחר מאשר יעקב פרנקל, לשעבר נגיד בנק ישראל, ובלי לרמוז אפילו פעם אחת על הפער בין התחזיות האופטימיות שסיפק פרנקל בשנה שעברה ובין המציאות העגומה המתגלה בוול-סטריט כולה ובחברת AIG בפרט.
היום מופיעה בעמ' 2 של "ידיעות אחרונות" מסגרת קטנה ובה מעט שברירי שיחה בין סבר פלוצקר לנגיד לשעבר. פרנקל מרגיע ומסביר כי לקבוצת AIG נכסים רבים, "אך היא סובלת ממצוקת נזילות", וקורא למכירת חלק מנכסי הקבוצה כדי להצילה. על עצמו אומר פרנקל: "אני בסדר גמור, אבל אני בהחלט מרגיש בלב הסערה". חרטות? הודאה בתחזיות שגויות? הבעת חוסר אמון בחוכמתם של "השווקים"? אולי במשבר הבא.
עידן הזעזוע
ניר גונטז' מביא במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את סיפורה של דליה אליהו, ילדה שנרצחה והושלכה לירקון לפני 49 שנה. גונטז' מדגיש עד כמה הדמיון בין המקרה של אליהו למקרה של הילדה רוז פיזם מצמרר, אך מדיווחו עולים בכל זאת כמה הבדלים משמעותיים. הבולט מכולם הוא כי לא המשטרה מצאה את גופת אליהו בירקון, אלא אריה קרן, צלם "העולם הזה", ש"שכר סירה ויצא בעקבות חיפושי המשטרה בנחל".
את הכתבה מלווה מסגרת מאת יחזקאל אדירם, עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר, שכיסה את הפרשה בזמן אמת. אדירם מספר כי כשנמצאה גופת הילדה יצא "ידיעות אחרונות" במהדורת צהריים מיוחדת: "הכותרת על התגלית המרעישה היתה כמעט זהה לזו שהתפרסמה ביום שישי האחרון, אבל הטון היה אחר. הנימה שונה לגמרי. הסיקור היה הרבה יותר מרוסן ומאופק. אז עוד היינו תמימים ולא האמנו שדבר כזה מחריד יכול להתרחש במדינה הצעירה שלנו".
במלים אחרות, ככל שציבור צרכני החדשות תמים פחות, כך הזעזוע המובע בכותרות יהיה גדול יותר. יש בכך היגיון רב. ציבור תמים ניתן לזעזע בכותרת צנועה וברמיזות סולידיות. ציבור המזועזע מדי יום, ציבור שנפשו מטולטלת בקצב מסחרר מפרשה מזעזעת אחת לאחרת, חייב כותרות ענק ותצלומים חודרניים כדי שיוכל לחוש מעט מהזעזוע המקורי שהיה אמור לחוש לולא קהו חושיו. בין אי-האמונה שמקרים מזעזעים מסוגלים להתרחש ובין הצעקנות של הדיווח על אודותם יש יחס הפוך.
ממצים את הטוב
על עמ' 7 במוסף "24 שעות" השתלט הבוקר "מדור פרסומי". מה מפרסם המדור? חכו. כרגע יש שם חמש ידיעות חדשותיות פיקטיביות, על אנשים פשוטים שנתקלו בבעיה והפכוה להזדמנות. רואה-חשבון מכפר-סבא שגילה כי ילדיו התיזו צבע על כורסתו, הגיש אותה לתחרות עיצוב בינלאומית, וזכה במקום הראשון; מוזיקאית שמצאה את עצמה תקועה בפקקים, ובמקום להתעצבן הקליטה את הצופרים והוציאה אלבום שזכה בתקליט זהב; אדם שתלה מסגרת סביב חור בקיר והפך את החור לתמונה.
כל הידיעות המפוברקות כוללות תצלומים (ללא קרדיט) של האנשים האופטימיים, שמותיהם המלאים, כמו גם את שמות ה"כתבים". מי שמדפדף לעמוד הבא מגלה כי היה שותף לחוויה פרסומית שסיפקה לו חברת קוקה-קולה. "קראתם על האנשים בעמוד הקודם?", שואלת מודעת הפרסומת למשקה, "כבר התחלתם למצות את הטוב".
שתי מסקנות מרכזיות ניתן לגזור מהפרסומת הזאת. ראשית, שבעיני המפרסמים של קוקה-קולה, צרכני העיתונים אוהבים שמהתלים בהם, או לפחות לא מתעצבנים מכך שהיתלו בהם במידה כזו שיפתחו אנטגוניזם כלפי החברה המסחרית שהיתלה בהם והמוצר שהיא מבקשת לשווק. זהו מסר חשוב, המעיד על כך שבעיני המפרסמים המקצועיים, אי-האמון של צרכן העיתונות הממוצע במלה הכתובה כבר הפך לעניין מובנה, כמעט מובן מאליו (האמת, אם כבר גילית שחברה מסחרית עבדה עליך במכוון, עדיף למצות את הטוב ולקחת לגימה ממשקה קולה קר כדי להרגיע את הנשמה, לא?).
המסקנה השנייה נוגעת לעתידה של העיתונות המודפסת. סמכו על המפרסמים שידעו לעצב את ה"מדור הפרסומי" באופן שיגרום לכמה שיותר מדפדפים לעצור ולקרוא. גופן מוגדל, תצלומים לרוב, צבעוניות, וטקסטים בני פחות ממאה מלה. זה, אם כן, מה שצפוי לנו. בעצם, כל זאת קיים כבר עתה בעיתון "24 דקות".
קניבליזציה בקבוצת "ידיעות אחרונות"
הכפולה המרכזית של "כלכליסט" מוקדשת הבוקר למיזם "כלכליסט השנה!", שעליו נכתב כאן אתמול. הפעם, לצד תצלומי כל המועמדים, מוגש טור קצר מאת יואל אסתרון, מו"ל העיתון, והעורכת גלית חמי. "אנחנו מנסים, לראשונה, לבדוק גם מה אתם, קוראי 'כלכליסט' והגולשים באתר שלנו, חושבים על הבחירה הנכונה ל'כלכליסט השנה!'", כותבים השניים.
משום מה, אותה כפולת עמודים ממש מודפסת הבוקר גם במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "ממון", כך שנוצר המצב הלא-נעים שבו מו"ל "כלכליסט" ועורכת העיתון פונים במלים "אתם, קוראי 'כלכליסט'" לקוראי "ממון". כך נראית תחילתו של תהליך קניבליזציה פנימי.
ענייני תקשורת
ב"כלכליסט" מדווח הבוקר [רון גרנות] כי אופירה אסייג תיווכה בין אלי עזור לארקדי גאידמק בעסקת מכירת רדיו 99. עוד מדווח גרנות כי ה"טאלנטים" בתחנה קיבלו את משכורתם השבוע באיחור של ארבעה ימים. גם אופיר בר-זהר והילה רז מדווחות ב"דה-מרקר" על העניין הזה, ומוסיפות כי משכורות עובדי רדיו 99 שאינם טאלנטים שולמו בחודש האחרון מתזרים פנימי של התחנה ולא מקופתו של הבעלים היוצא.
יום אחרי שפורסם כי המועצה לשידורי כבלים ולוויין שינתה את רשיון ערוץ 24 כדי שקשת תוכל לרכוש 40% ממנו, מדווחת יעל גאוני ב"גלובס" כי המועצה החליטה על תיקון רשיון הערוץ הייעודי ברוסית, ערוץ 9, כדי שהבעלים, לב לבייב, יוכל להמשיך להחזיק בערוץ אף שהיגר מישראל.
דנה גילרמן מדווחת במוסף "גלריה" של "הארץ" כי יובל סיגלר, המו"ל והעורך הראשי של השבועון "טיים אאוט", רכש את מגזין האמנות "סטודיו" מהמו"ל, חבצלת מוסדות תרבות וחינוך.
ב"מעריב" מדווח רפי מן על מותו של העיתונאי הוותיק יהושע יוסטמן, שהחל את דרכו העיתונאית ב"הארץ" והצטרף ב-1951 ל"מעריב". יוסטמן היה, בין היתר, שליח "מעריב" בארצות-הברית וראש מערכת העיתון בירושלים. בן 94 היה במותו.
במרבית העיתונים מדווח כי ערוץ 1 החליט לשדר את סרטם של אילן עבודי ומיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה". יחד עם זאת מצוין כי השידור תלוי בכמה שינויים שרשות השידור תדרוש לבצע בסרט, ומשום כך תגובתו של רוזנטל כוללת את הביטוי "עדיין מוקדם לברך על המוגמר". ב"מעריב" מזכיר אסף שניידר את המקרה של הסרט "שביתה", שהזמין ערוץ 1, אך סירב לשדרו כל עוד סצינת הסיום שלו כוללת תצלום שבו נראה אריאל שרון לצד מי שהוצג בסרט כבעל הון חסר כל מידה של אנושיות. בסופו של דבר נאלצו יוצרי "שביתה" לשדרו בהקרנות פרטיות ברחבי הארץ.