שר החינוך גדעון סער (צילום: אורי לנץ)

המקסימום המינימלי

במרץ 2003 נסע כריס היון, לשעבר שר האנרגיה ושינוי האקלים של בריטניה, במהירות של 111 קמ"ש באזור ליד לונדון שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 80 קמ"ש בלבד. בשל עבירות תנועה קודמות, חשש הפוליטיקאי כי רשיונו יישלל. אשתו ויקי פרייס, שישבה לצדו, טענה כי היא זו שנהגה בעת ביצוע העבירה. בעשר השנים שחלפו מאז תפחה הפרשה והתפשטה לכדי שערורייה שחיסלה את הקריירה הפוליטית של היון, הרסה את נישואי השניים ועוררה מחלוקת קשה באשר להפרת פרטיותם. השבוע ייגזר דינם. הם עשויים להישלח למאסר.

סיפורם של היון ופרייס מתפרסם בתחתית מדור חדשות החוץ של "הארץ", בכתבה מאת ג'ון פ' ברנס, שתורגמה מה"ניו-יורק טיימס". סיפור מרתק וכתוב כהלכה. הכותרת הראשית בעיתון עוסקת בשר ישראלי שמואשם (אנונימית, לא בהליך פלילי) בעבירות כבדות בהרבה.

"המשטרה חוקרת את המכתב נגד השר גדעון סער", נכתב בראש שער "הארץ". כותרת המשנה מספקת מעט יותר מידע: "המכתב האנונימי מאשים את שר החינוך בניהול קשר רומנטי עם עובדת בלשכתו. העובדת: המסמך מזויף, מישהו רוצה לפגוע בשנינו". עפרה אידלמן, אור קשתי וטלילה נשר מדווחים כי היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, הורה אתמול למשטרה לבדוק את המכתב שנשלח לפני כמה שבועות לראש הממשלה והופץ בעותקים רבים לחברי הליכוד. "לעת עתה מדובר בבדיקה ראשונית בלבד, ולא בפתיחת חקירה פלילית", מצוין.

העובדת שכביכול כתבה את המכתב ו"מקורביו" של סער טוענים כי מדובר בזיוף, אולם איש לא הגיש תלונה למשטרה. עובדים רבים במשרד החינוך, כותבים עיתונאי "הארץ", סירבו להגיב על הפרשה. בכל זאת נמצא מישהו שסיפק ציטוט ללא ייחוס: "השמועות האלה רצות במשרד כבר המון זמן, והאמת היא שכולם שמחו שזה סוף-סוף מתפרסם – שהאמת תצא לאור". אכן, עמדה ראויה. יש לאשש או להפריך את החשדות הכבדים, הן לגבי המצוין במכתב והן לגבי האפשרות שמדובר בזיוף שנועד לפגוע בשר.

הדיווח על סער אמנם נפתח בראש שער "הארץ", אולם המשכו בפנים העיתון קצר ומוצנע יחסית – תחתית עמ' 4, ללא טור דעה או פרשנות שיציבו את המידע בהקשר הראוי; ללא ידיעת רקע על השר סער או על פוליטיקאים אחרים שנחשדו בעבירות מין או שניסו להפילם באמצעות זיופים; ללא תצלום גדול של השר סער; ללא אינפוגרפיקה המפרטת על ציר הזמן את התגלגלות הפרשה עד היום; בקיצור, ללא העזרים שעומדים לרשות עיתון מודפס שמעוניין להבליט סיפור (תצלום קטן של המכתב מצורף לידיעה, מובלט בחלקו ומושחר בחלקו האחר).

כך נוהג עיתון שמבקש מצד אחד להראות כי אינו נמנע מעיסוק בולט בפרשה, ומנגד אינו מנצל את קריסת הסכרים כדי להציף בפני קוראיו את מלוא הפרטים שבידיו (המותרים לפרסום) ולשרטט עבורם את ההשלכות האפשריות של הפרשה. בלשונו של שחקן הכדורגל אלון מזרחי, "הארץ" עושה היום את "המקסימום המינימלי".

על האפשרות שהפרשה תפגע במינויו של סער בממשלה הבאה לא נכתב ב"הארץ" דבר, מלבד ציטוט מהמכתב של הבקשה שלא למנותו לשר והכחשה של משרד המשפטים כי היועץ המשפטי נדרש לסוגיה. בעמ' 4 של "הארץ", שבו מדווח על פרשת סער, מתפרסם טור פרשנות פוליטי מאת יוסי ורטר, אך אין בו שום תובנה או אזכור לאפשרות שהמכתב על אודות סער עשוי למנוע משר החינוך לכהן בתפקיד בכיר בממשלה הבאה. ורטר כותב על לפיד ועל בנט וכמובן על נתניהו – לא על סער.

באוקטובר האחרון פירסם יוסי קליין במדור הדעות של "הארץ" רשימה תחת הכותרת "מה לא תקראו בעיתונים", ובה טען כי כלי תקשורת אינם מפרסמים מידע על אודות חבריהם של בעלי העיתונים. קליין הזכיר בין היתר עיתונאים ששמעו "סיפורי זימה" על "יצרים, איומים, תאי שירותים במועדונים אפלים" הנוגעים לאישי ציבור, אולם דבר מכל זה לא הגיע לידיעת הציבור.

"הידידותי מכולם הוא שר החינוך גדעון סער", כתב אז קליין. "בסיס החברות שלו רחב ומוצק. הוא חבר של 'ידיעות', ידיד של 'מעריב' ובן-בית ב'ישראל היום'. אי-אפשר לכתוב עליו מלה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה". קליין עבר את המידה, וכמה שעות לאחר הפרסום הוסרה הפסקה שלעיל מהגרסה המקוונת של המאמר. מעניין אם יום אחד תשוב.

"מעריב" כבר לא ידיד

הכותרת בלב שער "מעריב" בוטה יותר מזו שבראש "הארץ", ומבליטה (גם) את החשד החמור נגד סער. "פרשת סער: ניצול יחסי מרות או נסיון חיסול פוליטי". כל הכפולה השנייה מוקדשת למכתב, כולל תצלום גדול של סער, כולל תצלום גדול של המכתב עצמו, כולל טור פרשנות מאת שלום ירושלמי, הראשון שהעז לכתוב על המכתב לפני כשבועיים.

הסיקור של "מעריב" הוא המקצועי והראוי ביותר. אין בו תאוות רכילות, אין סנסציונליזם מוגזם, ומנגד אין בו מורא מהבלטת החשדות ומעיסוק הכרחי בהשלכות האפשריות של הפרשה.

"סער הוא גם אחד האנשים החזקים בתקשורת המקומית", מזכיר ירושלמי בטורו. "רבים מהעיתונאים הבכירים הם חבריו האישיים, ומתייצבים להגן עליו בכל הזדמנות. לא תמצאו עליו כמעט פרסומים נגטיביים או ביקורת. בדרך כלל הוא מצליח לטרפד את הכל מבעוד מועד, ומקבל יחס אוהד שרק מסייע לו להמשיך ולהתקדם".

לדברי ירושלמי, "בעקבות הפרסום ב'מעריב', ומאוחר יותר ב'גלובס', הקים שר החינוך חמ"ל שנועד לטרפד את המשך הפרסום בכלי תקשורת אחרים, שהכינו כתבות המשך. סער ומקורביו פנו לעורכי מהדורות ונפגשו כמעט עם כל עורכי העיתונים ותוכניות האקטואליה, ושיכנעו אותם כי מדובר בפברוק שנועד להזיק לשר, בעיקר לפני סבב המינויים הבא שמתכנן ראש הממשלה. [...] מכבש הלחצים עבד היטב והתקשורת נדמה, בדרך כלל [...] רק 'מעריב' ו'גלובס' פירסמו את דבר הפנייה [של התנועה לאיכות השלטון]. קול-ישראל דיווח על המכתב, אבל מהר מאוד ירד האייטם מן האוויר".

אולם כעת, בעקבות הוראה של היועץ המשפטי לבדוק את הפרשה (אחרי "המלצה" של "מעריב" ליועץ, כותב ירושלמי בלי הומור), לא ניתן עוד למנוע את הפרסומים, גם לא באמצעות חמ"ל.

כותרת טורו של ירושלמי נוגעת ישירות לעתידו הפוליטי של השר: "צל כבד בדרך לתפקיד הבא". הליד שבמרכז הטור מתייחס אף הוא לסוגיה: "השאלה הגדולה היא האם גדעון סער יוכל להתמנות כשר בממשלה, כאשר מתבררת בדיקה בעניינו סביב מעשים חמורים שאותם ביצע לכאורה". התשובה של ירושלמי היא כן, אבל לא לשר המשפטים.

הידיעה החדשותית, מאת עמרי מניב, חור אוריאל ניזרי ואבי אשכנזי, מתבססת ברובה על ציטוט תוכן המכתב ותגובות ראשוניות (אביה של כותבת המכתב לכאורה אמר אתמול ל"חדשות 2": "זו עלילת דם רצופת שקרים"). בתצלום המכתב ב"מעריב", כמו גם בציטוט שכלול בידיעה החדשותית, ניתן לקרוא בין היתר פסקה המתייחסת ל"ידיעות אחרונות".

"לפני חודשיים היתה צריכה להתפרסם כתבת תחקיר גדולה בעיתון 'ידיעות אחרונות' על שר החינוך שאתה מינית לתפקיד – מר גדעון סער", כתבה כביכול עובדת משרד החינוך לראש הממשלה, אולם התחקיר לא פורסם בשל פרשה חמורה עוד יותר שהתגלתה במהלכו.

"כל מה שנאמר במכתב אל ראש הממשלה בעניינו של השר גדעון סער מופרך לחלוטין, ככל שהוא מתייחס ל'ידיעות אחרונות'", נמסר מהעיתון ל"מעריב". "'ידיעות אחרונות' מבקש להדגיש כי כל הפרטים והאירועים המתייחסים באותו מכתב ל'ידיעות אחרונות' אין בהם אמת".

חבר, אתה חסר

משבצת קטנה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר תחת הכותרת "התחקיר שלא היה". העיתון מבהיר לקוראיו, במלים דומות לאלו שמודפסות כתגובתו בידיעה של "מעריב", כי כל הטענות במכתב על סער שנוגעות לעיתון הן שקריות.

בשונה מ"מעריב", "ידיעות אחרונות" אינו מפרסם הבהרה זו לאחר דיווח על הטענות שנוגעות לעיתון. למעשה, הטענות הללו אינן מוזכרות ב"ידיעות אחרונות", גם לא במלה. העיתון מדפיס הבהרה למידע שקוראיו אינם יודעים מהו. שוב מתייחס "ידיעות אחרונות" לקוראיו כאל אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד, וסומך עליהם שמול התנהלות עיתונאית מוזרה שכזו, תתעורר סקרנותם והם ייצאו למסע חיפוש שבסופו ימצאו את ההאשמה השקרית (והנבזית!) שהוטחה בעיתון.

"הטרדה או עלילה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המציגה את שתי האפשרויות שעולות ממשלוח המכתב. "מכתב תלונה שהגיע לנתניהו מאשים את השר גדעון סער ביחסי מין תוך ניצול מרות", נכתב בכותרת המשנה. "מקורבי סער: מישהו מנסה לחסל אותו פוליטית, זה יתברר כ'פרשת הרפז' של הליכוד". כותרת נוספת בשער העיתון מבליטה את טענת העובדת ואביה כי המכתב מזויף.

כל הכפולה הפותחת ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת למכתב. טובה צימוקי וירון דורון מביאים בקצרה את עיקרי המידע, ידיעה זהה בגודלה [צביקה ברוט] מוקדשת כולה להכחשה מפי הכותבת לכאורה של המכתב, ויובל קרני מביא במשבצת נפרדת את תגובת "מקורבי סער", שטוענים כי מדובר בזיוף שנועד להזיק לשר. "גורם בליכוד" אומר לקרני: "אנחנו כבר מכירים הרבה סיפורים שניסו להוציא על סער, וכל ההבדל הוא שהפעם הסיפור הזה פורסם בתקשורת".

שתי הפסקאות האחרונות במכתב מודפסות ב"ידיעות אחרונות" מתחת לתצלום גדול של סער. כל יתר הפסקאות נעדרות. העיתון, שבימים האחרונים לא היה שותף למאמצים לחשוף את הפרשה (כמו "מעריב" או "גלובס") ואף לא דיווח בקצרה על הדרישה של התנועה לאיכות השלטון לבדוק את המכתב (כמו "הארץ"), לא יכול עוד להימנע מלדווח על הפרשה. הוא עושה זאת בצורה מאופקת וממלכתית (הצבעים השולטים בכפולה הפותחת הם כחול ולבן, ולא, נניח, צהוב ואדום), תוך הדגשת ההכחשות (גם לטענות שכלל אינו מזכיר) והימנעות מהערכה בנוגע לעתידו הפוליטי של השר סער.

הסיקור ב"ידיעות אחרונות" היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. הן מבחינת קוראיו, המצפים לסיקור ענייני ומפורט, והן מבחינת סער, שציפה אולי ליחס מגן מצד העיתון.

עדיין בן-בית (אם כי לא במאת האחוזים)

בתחקיר "המקור" על "ישראל היום" נטען כי ידיעות ביקורתיות על שר החינוך נשארו לא פעם מחוץ לדפי העיתון. כך, לדוגמה, הזכיר רביב דרוקר כי פתיח ביקורתי שנכתב לידיעה על נסיגתו של סער מהתוכנית לקצץ את החופש הגדול הושמט. לצד הידיעה שהודפסה בסופו של דבר הופיע טור מאת שר החינוך עצמו, הכותב מדי פעם בעיתון.

הבוקר מספק "ישראל היום" לסער שירות טוב מאוד בהתחשב בנסיבות. "המשטרה בודקת אם המכתב נגד סער – מזויף", נכתב בכותרת הראשית. בכותרת הגג מצוטטת העובדת שטוענת: "אין לי כל קשר למכתב". בכותרת המשנה מובהר: "בהוראת היועמ"ש פתחה המשטרה בבדיקת מכתב אנונימי המכפיש את סער. במוקד הבדיקה: מקור המסמך ותוכנו. מקורבי השר: מנסים לפגוע בו". בעמוד השער של "ישראל היום" אין כל פירוט באשר ל"מידע המכפיש" שבמכתב.

גם הסיקור בכפולה הפותחת של "ישראל היום" נראה כאילו נכתב ונערך ברובו על-ידי "מקורבי השר". הכותרת שבראש הכפולה הפותחת מביאה את העמדה המכחישה של העובדת במשרד החינוך: "לא היה, ולא כתבתי". הידיעה המרכזית, מאת עדנה אדטו ושלמה צזנה, נפתחת בדיווח כי היועץ המשפטי לממשלה "יבקש לברר אם מדובר במסמך מזויף, שנועד לפגוע בשר" (ולא, נניח, אם מדובר במכתב אותנטי או כזה שמכיל מידע אמיתי). מיד בהמשך מובאות בהרחבה תגובות הכותבת ו"אנשיו של סער".

רק בלב הפסקה השישית של הידיעה מוזכר שבמכתב כלולות "[...] שורה של טענות קשות וחמורות, בין היתר כי סער קשר קשרים עם עובדת שהיתה נתונה למרותו, המעלות חשדות לכאורה לביצוע עבירה פלילית". הביטוי "הטרדה מינית" אינו מופיע בידיעה, על אף שלפי החוק, זו המשמעות של קיום יחסים אינטימיים (סליחה, "קשירת קשרים") עם עובדת שנתונה ליחסי מרות. גם תצלום של המכתב אין, אפילו לא של החלק המכפיש את "ידיעות אחרונות".

"במדינת 'כזה כאילו', גם מכתב אנונימי, חתום בראשי תיבות, עשוי להכריח אותך לבוא למשטרה כדי להוכיח ש'אין לך אחות'", כותב הפרשן המשפטי של העיתון, ד"ר אביעד הכהן, בפתח טור נלווה, והמשפט הזה מודגש בליד. בהמשך הטור מוסיף הכהן: "המשטרה חייבת ברגישות מיוחדת דווקא בחשד לעבירות שמבוצעות בדרך כלל בחדרי חדרים ובין אנשים שמקיימים יחסי מרות ביניהם המשתקים ומשתיקים את הקורבן. המציאות מלמדת שבעבירות מסוג זה, לסוגיהן, לא אחת 'אין עשן בלי אש', ולמרות זאת הקורבן נמנע מלהתלונן". משפטים אלה עברו את מבחנו של העורך, אך אינם מודגשים.

תיבה נפרדת המופיעה בכפולה הפותחת, מאת מתי טוכפלד, מביאה את טענותיהם של "גורמים בליכוד" כי המכתב הוא "נקמה פוליטית". יחד עם זאת מציין טוכפלד כי לדברי הגורמים, במפלגה נשמעת ביקורת מהותית על סער בשל הכישלון היחסי בבחירות לכנסת (סער היה ראש מטה הבחירות בליכוד).

לדברי אותם גורמים, "כעת לא רק הח"כים נגדו, אלא גם ייתכן שראש הממשלה בנימין נתניהו. [...] נתניהו הציע, במקרה או לא, את התיקים שסער מעוניין בהם למפלגות אחרות: את החינוך לבית-היהודי, את האוצר ליאיר לפיד ואת המשפטים לציפי לבני". האם נתניהו מפנה עורף לשר הפופולרי? עצם אזכור האפשרות לכך ב"ישראל היום" מלמד כי אולי יש בה ממש.

עוד סיבה לקרוא את "מעריב" הבוקר

בראש שער "מעריב" מתפרסמת הכותרת "עם סדין קשור לסורגים בתא השירותים". אבי אשכנזי מביא את גרסת התחקיר הראשוני שנעשה בשירות בתי-הסוהר בעקבות מותו של בן זיגייר, בידיעה שנראית כניסיון נוסף של השב"ס להסיט מעצמו את האחריות למותו.

"לאחר שקם משנתו קיבל זיגייר את ארוחת הבוקר", מדווח אשכנזי, "לקח את הסדין שכיסה את מזרן מיטתו, העביר אותו לתא השירותים לכאורה כדי לכבס אותו, ואז קשר אותו לסורגי חלון תא השירותים הקטן. מדובר בסורגים הנחשבים לחזקים במיוחד, שפותחו בשב"ס והם עשויים מצינורות ברזל ובטון. ככל הנראה, זיגייר נעזר בשרפרף".

בחזית הכלכלית

"חייבים להעלות משמעותית את שיעורי המס לתאגידי הענק", נכתב אתמול בכותרת על שער "גלובס", ציטוט מפי פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל. על פני כל עמ' 6 התפרסם מאמר מאת סטלה קורין-ליבר, שקראה להגדרת "תנאים חדשים, הוגנים ושקופים למשיכת השקעות של זרים ומקומיים".

קורין-ליבר ציטטה בטורה לקט כותרות מהעיתונות הכלכלית (לא רק מ"גלובס") שעניינן שיעורי המס של תאגידי הענק:

"הרווח של טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות – 12.5 מיליארד דולר. המס ששילמה טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות – 459 מיליון דולר בלבד. שיעור מס ממוצע של 3.7%. בשנת 2012 שילמה טבע בישראל רק 0.3% מס" ("גלובס", 13.2.13).

"שיעור המס של אינטל בישראל ב-2009: 1.6% בלבד" ("גלובס", 17.2.13).

"נסחטים בידי חברות הענק" ("דה-מרקר", 6.2.13).

"3.3% מס על הכנסות של מיליארדים. ח"כ זהבה גלאון: המלים הון-שלטון מתנוססות מעל המספרים האלה. מדובר בפטורי מס בסכומים בלתי נתפסים, שמגחיכים את רצון הממשלה להעלות את המע"מ על השכבות החלשות" ("דה-מרקר", 25.7.12).

"חוק עידוד השקעות הון נכשל: הכסף נשפך, אך הפריפריה לא התחזקה. במחקר ארוך טווח ראשון על החוק לעידוד השקעות הון מחזק בנק ישראל את טענותיו הקודמות שלפיהן יש לשנות את השיטה" ("כלכליסט", אוגוסט 2009).

"שיעור המס הממוצע שמשלם המאיון העליון של החברות המוטבות (מקבלות הטבות על-פי חוק עידוד השקעות הון) היה 2.9% בלבד בשנת 2009, ו-3.3% ב-2010" (סגן שר האוצר יצחק כהן בכנסת, יולי 2012).

"החוק לעידוד התחמקות ממס. השערוריות שמתחבאות בחוק עידוד השקעות הון עולות לציבור עשרות מיליארדי שקלים" ("גלובס", 14.2.13).

"הטבות המס מהמדינה מממנות לטבע 68% מעלויות השכר בישראל", נכתב הבוקר בכותרת "דה-מרקר". יורם גביזון טוען כי "מצב דברים שבו המסים שמשלמים עובדי טבע למדינה גבוהים מעט מהטבות המס שהיא מקבלת מהמדינה מחליש משמעותית את טענותיה של טבע בזכות החוק לעידוד השקעות הון במתכונתו הנוכחית", אך בהמשך מעלה כמה טענות המגנות על חברת הענק ומסבירות מדוע הגיע המצב לכדי כך ומדוע הוא צפוי להשתנות בקרוב.

"הרווחים הכלואים של צ'ק-פוינט: 3.7 מיליארד שקל" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". הדר קנה מדווח כי על הרווחים הללו היתה אמורה צ'ק-פוינט לשלם מס של 256 מיליון שקל, אולם בשל החלטת הממשלה, החברה זכאית להטבה שתאפשר לה לשחרר את הכספים בהנחה של 144 מיליון שקל. כתבה נרחבת מאת קנה מבקשת לענות על השאלה "האם הטבות המס לחברות הענק מוצדקות?". "כולם מבינים שלא סביר בצורה קיצונית להשאיר את המצב הקיים", אומר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה.

העיסוק של עיתוני הכלכלה ברווחי חברות הענק מבורך, במיוחד בימים אלה של טרום גזירות ממשלתיות על הציבור הרחב. הכסף, בתשובה לשאלתו של יאיר לפיד, נמצא (גם) שם.