ידידי העיתון

אתמול הציע בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ליושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני להצטרף לממשלתו בתנאים נחותים מבחינתה. כצפוי, הדיווחים על כך מוארים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מכיוונים הפוכים.

בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מכונה היוזמה של נתניהו לפירוק קדימה "תרגיל", וסיפור המעשה של היממה האחרונה מתואר כך בכותרת המשנה: "אחרי שהבין שהמרד בקדימה אינו מתרומם, שלף נתניהו הצעה חדשה: לבני תצטרף לממשלה עם שלושה שרים, אבל בלי תיקים". באותה הזדמנות מצוטטת גם ההגדרה של לבני להצעה – "ספין", ובכפולה הפותחת של העיתון קובעת כותרת ענק כי זו "הצעה שאפשר לסרב לה".

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל (צילום: מרים אלסטר)

על-פי הכותרת הראשית של "ישראל היום", לעומת זאת, המרד בקדימה דווקא מתקדם. "ח"כים בקדימה ללבני: לממשלה, או שנפרוש", נכתב שחור על גבי לבן לרוחב שער העיתון, ובכותרת המשנה מחליפות גערותיו של מופז בלבני ותביעותיו לקיום מיידי של פריימריז את הטענות ל"ספין" מטעם נתניהו.

תמונת תשליל דומה עולה מטורי הפרשנות. בטור "הצעה מגונה", שתחילתו מופיעה לצד הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מתארת סימה קדמון את ההצעה של נתניהו ללבני כ"פח בגודל של הגרנד קניון". בטור "לבני נדחקה לפינה", שמופיע בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מתאר דן מרגלית אותה הצעה ממש כ"תרגיל מבריק בשחמט הפוליטי המתנהל ביניהם".

הנאמנויות של העיתונים, כפי שהן משתקפות מהעמודים הראשונים, גלויות. כפי שהן משתקפות מהעמודים הפנימיים, הנאמנויות לעתים מגוחכות. המשך הטור של קדמון, למשל, שמתחיל לצד הכותרת הראשית של העיתון, מופיע בעמ' 9, מתחת לידיעת תצלום המדווחת על הענקת פרס בהט של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. מי כתב את הטקסט שמתחת לתצלום זוכי הפרס? לא ברור. אין קרדיט. מי מופיע בתצלום? נשיא האוניברסיטה, העורכת הראשית של הוצאת הספרים האוניברסיטאית ושלושת זוכי הפרס, ביניהם דנה אולמרט. אדם נוסף מופיע בתצלום – אהוד אולמרט, אביה של דנה וידיד העיתון.

ובכל זאת, לעתים מזומנות גם הפתעות. נחום ברנע, הפרשן הבכיר ב"ידיעות אחרונות", כותב הבוקר כך: "נתניהו ניסה לפרק את קדימה. זהו מהלך לגיטימי, מקובל, כמעט מתבקש, בתנאי שהוא לא כרוך בשוחד ובטובות הנאה". דן מרגלית, הפרשן הבכיר ב"ישראל היום", כותב במוסף "ישראל השבוע" כך: "חתירתו של בנימין נתניהו [...] לפורר את סיעת קדימה ולקלוט שבעה מחברי-הכנסת שלה בשורות הקואליציה היא צעד נפסד ומגונה, למרות שרבים כמותו נרשמו בתולדות הפוליטיקה הישראלית".

בשני העיתונים מדווח כי נתניהו ביקש מלבני להצטרף לממשלה כדי להתמודד עם האיומים העומדים בפני מדינת ישראל, במתכונת הדומה לזו של ממשלת החירום, "ממשלת הליכוד הלאומי", שהוקמה ב-1967. באותם ימים, לפני פרוץ המלחמה, צירף לוי אשכול גורמים מהאופוזיציה, ביניהם מנחם בגין, לממשלה. ב"ידיעות אחרונות" מנצלים את ההזדמנות ומוסיפים גזיר עיתון עם הכותרת הראשית מאותם ימים – "הד כביר בעולם להקמת הליכוד הלאומי", להזכירנו כי רק עיתון אחד מבין שני הנפוצים בישראל נמצא כבר שנים לצד עם ישראל ולמענו, גם ברגעים הכי קשים. האם נתניהו רציני כשהוא משווה את מצבה של מדינת ישראל כיום למצבה באותם ימים של 67', כשנדמה היה כי אין לה עתיד? יש לקוות שכן. אם השנה היא 67', היא לא יכולה להיות 39'. הצורר אחמדינג'אד הופך בבת אחת מהיטלר לנאצר, ועם נאצר, כפי שההיסטוריה מלמדת, היהודים יודעים להסתדר לא רע.

בינתיים, בשטחים

בעוד ש"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" עסוקים בצביעת המציאות הפוליטית בהתאם לנטיות לבם, ב"הארץ" ו"מעריב" סדר העדיפויות מעט שונה. הכפולה הפותחת בעיתונים הללו מוקדשת לרצח הרב מאיר אבשלום חי, מתנחל משבי-שומרון, בן ארבעים ואב לשבעה, על-ידי חברי ארגון מחתרת פלסטיני. ב"מעריב" הרצח אף חולק את הכותרת הראשית עם המשבר בסיעת קדימה.

אויבי העיתון

את טורו השבועי, החותם את המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", מסיים הפעם גונן גינת בבדיחה: "אחד, בעלים של עיתון מפסיד, ניסה במשך שנים למכור את העיתון לאנשי עסקים מחו"ל, ואף אחד לא הסכים לקנות. אחרי שכל הנסיונות כשלו, הוא החליט שצריך לאסור על אנשי עסקים מחו"ל לקנות עיתון; שזה בערך כמו המקרה שפורסם לפני עשרות שנים במדור הכזבים המיתולוגי של 'במחנה': שוטר צבאי עצר שני רבי-סרנים בלי כומתה והביא אותם להישפט. התברר שבכל הבסיס אין קצין בדרגתם. לכן הודיע להם שהם ישפטו אחד את השני. 'מדוע הלכת בלי כומתה', שאל הראשון את השני. 'בדיוק יצאתי מהבית ועמדתי לשים את הכומתה', ענה השני. 'אני פוסק לך נזיפה', אמר הראשון. השניים החליפו תפקידים. שוב נשמע אותו תירוץ, אבל פסק הקצין השופט: 'נזיפה, שבוע מחבוש ו-200 לירות קנס'. 'מה קורה פה', נדהם הקצין המורשע, 'הרי זו אותה עבירה'. 'כן', הסביר לו חברו, 'אבל זה כבר מקרה שני היום וחייבים להחמיר'".

גינת יכול להרשות לעצמו להתבדח. ל"מעריב" אין פריבילגיה כזו. העיתון שנלחם על חייו יוצא הבוקר בהתקפה חזיתית נגד "ישראל היום", שבוע בדיוק לאחר שעמוס רגב, עורך "ישראל היום", פירסם מאמר שתקף בחריפות את "מעריב" ו"ידיעות אחרונות".

"החינמון שעלה לישראל ביוקר: האמת על הפטרון והביביתון", קוראת כותרת בתחתית השער של "מעריב", ומפנה לכפולה האמצעית של העיתון. כפולה זו כולה, שגודלה משתווה לארבעה עמודי עיתון בימי חול, מוקדשת למתקפה על "ישראל היום". במרכזה, שלל דוגמאות להטיה פוליטית של "ישראל היום" לטובת נתניהו, המלוות בהעתקי עמודי שער וידיעות חדשותיות שהופיעו בחינמון. "כך מתנהל החינמון של שלדון אדלסון, מקורבו המיליארדר של ראש הממשלה, שמציג את עצמו כ'עיתון הוגן, אובייקטיבי וישר', אבל פועל בצייתנות מדי יום לשימור שלטונו של בנימין נתניהו".

קוראי סקירות העיתונות של "העין השביעית" לא יופתעו מהדוגמאות שמביא "מעריב": קריאה של העיתון למתפקדי הליכוד ללכת להצביע כשנתניהו היה זקוק לקולותיהם; הצנעת המעידה של ראש הממשלה על סירת הגומי של השייטת בחודש שעבר; המסגור האוהד עד גיחוך לפגישת נתניהו-אובמה. על הטקסט שמסביר את ההטיה בכל אחד מהמקרים הללו, ובמקרים אחרים, אין איש חתום. גם שלוש התיבות האינפורמטיביות המופיעות בתחתית הכפולה – על שלדון אדלסון, על המימון שמזרים "ישראל היום" ל"הארץ" תמורת הדפסת גליונותיו והפצתם ועל הצעת החוק החדשה שנועדה לטרפד את היכולת של אדלסון להוציא לאור עיתון בישראל – מקבלות את הקרדיט "כתב 'מעריב'".

לעומת זאת, את כפולת העמודים תוחמים שני מאמרי דעה ארוכים, מאת שני הפרשנים המובילים של העיתון, בן דרור ימיני ובן כספית. תחת הכותרת "סכנה לדמוקרטיה" מתריע ימיני מפני "הפצה של השוק במוצר בעייתי, עם אג'נדה פוליטית". לדבריו, "גם זה היה יכול להיות עניין לגיטימי. אלא שהחל מגבול מסוים – שכבר מזמן נחצה – השילוב הזה, בין הון עתק לאג'נדה פוליטית, הופך לעניין מסוכן. מדובר בתעמולה".

בהמשך מכנה ימיני את "ישראל היום" "פמפלטון" וגם "פמפלט בולשביקי", מתאר מציאות שבה "ישראל היום" הוא העיתון המודפס היחיד בישראל, לאחר שמוטט את "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", וטוען כי אין צורך בעיתון שיבקר את הקו השמאלי (כביכול) של העיתונים האחרים, שכן ביקורת כזו מושמעת גם בעיתונים האחרים ("כל בדיקה הוגנת תגלה שעיתונים כמו 'ידיעות', ובעיקר 'מעריב', מאפשרים ביטוי לקשת רחבה של דעות"). ימיני מתייחס בעקיפין גם לביקורת העולה מהבדיחה של גינת, וטוען כי הנכונות של מו"ל "מעריב" עופר נמרודי למכור את העיתון לאדלסון אינה עומדת בסתירה לעמדתו העכשווית. "אז היה ברור שמדובר בהשקעה עסקית, שגם השקפה פוליטית, כשלעצמה, לא פוסלת אותה [...] זה לא מה שקרה עם הפמפלט שצמח לנגד עינינו. מתברר שמדובר בסיפור אחר. [...] השקעה במטרה אחת ויחידה: הריסת שוק העיתונות לצורך השתלטות על שוק העיתונות".

מאמרו של כספית מחולק לשמונה הערות וחוזר פחות או יותר על  הטיעונים של ימיני (כספית משחיל גם ביקורת אישית על רגב, עורך "ישראל היום"). על-פי כספית, מטרת אדלסון ו"ישראל היום" היא "להשמיד את התקשורת החופשית בישראל". כספית מלגלג על החינמון ("עיתון כמו שפינוקיו היה ילד") ובעיקר על יומרתו להיות הוגן. "צנזורה גורפת, מוחלטת, מוטלת שם", הוא כותב, "העיתון משרת את אדוניו [...] הם לא מספרים לקוראיהם שכל ידיעה שבה מוזכר שמו של בנימין נתניהו, או שם רעייתו שרה, צריכה לעבור דרך העורך הראשי. שאין שום ידיעה שלילית עליהם אף פעם, בשום מקרה".

לעומת הצרת חופש הביטוי של עיתונאי "ישראל היום", מציג כספית את "מעריב" (ו"ידיעות אחרונות"!) כעיתונים שהמו"ל שלהם אינו פוגע בחופש הביטוי של עיתונאיו – "מעולם לא פגעו בחירות העיתונאית שלי. אין לי ספק שגם נחום ברנע לא קיבל טלפונים מהמו"ל שלו. ולא רק שנינו [...] אם הייתי יודע, לרגע אחד, שיש שם מסוים של פוליטיקאי מסוים שאסור לי לכתוב עליו שום דבר רע ב'מעריב', לא הייתי נשאר בעיתון הזה יותר מחצי דקה". שני הכותבים מזכירים גם את האינטרס הכלכלי של עיתון "הארץ", ומוחים על התגייסותו למען "ישראל היום" (נקודה דומה העלתה אמש לילך סיגן, ב"גלובס").

יפה ש"מעריב" מחליט לקדם את הקריאה הביקורתית בעמודי החדשות לקדמת הבמה. זהו שיעור חשוב לאין שיעור עבור אזרחי מדינה דמוקרטית. הביקורת על ההטיה הפוליטית של "ישראל היום" אכן במקומה, חבל שמטעמים ברורים היא אינה יכולה להתלוות בביקורת עצמית על הטיה ב"מעריב": דרישה מצד המו"ל לסיקור נרחב ואוהד של חגיגות מאה השנים לחברת הכשרת-היישוב, אם להביא דוגמה מהתקופה האחרונה.

אגב, בתיבה ב"מעריב" המוקדשת לפרופיל קצר של אדלסון לא מוזכרת תרומתו למיזם תגלית. מי שמעוניין ללמוד מעט על מיזם זה מוזמן לעיין בכתבת המגזין [סיגל ארביטמן] שמופיעה השבוע ב"ישראל השבוע", מוסף "ישראל היום". המיזם, שבמסגרתו יהודים צעירים מחו"ל מוטסים לישראל, הוא פרויקט הדגל במערך הפילנתרופיה של אדלסון. לצד "ישראל היום", כמובן.

שיגידו תודה

סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטינים, מתראיין לשוש מולא במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הוא מתייחס, בין היתר, למה שמכונה "פרשת הכאפות". "אני יכול להיכנס לכפר בשתי דרכים: באחת להפוך את כל הכפר, להרוס, לשבור ולהשאיר חורבן. הדרך השנייה היא לתשאל את האנשים במה שנקרא 'תחקור יחידני'. כך אולי נצליח להוציא מהם את המידע שיביא אותנו ליורים. באותה מידה יכולתי גם לזרוק רימוני הלם ורימוני גז – זה חוקי ומותר ואף אחד לא יבוא אלי בטענות. השיטה הזאת עובדת בכמעט מאה אחוז. אלא מה? אנשים ייפגעו וייהרגו. או שאני יכול לתחקר – שזה אקט יותר הומני מבחינתי – מה שאומר: לתפוס אדם, לטלטל אותו, לאיים עליו ולצעוק. פה החלטתי ללכת על תחקור", אומר מלול.

אל"מ עופר, מפקד יחידת דובדבן, מתראיין ללילך שובל במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". הוא מתייחס, בין היתר, לאיסור שהטיל בג"ץ על העמדת תושבים תמימים בחוד החזית של סיורים צבאיים בשטח כבוש, מה שמכונה "נוהל שכן". "זה פוגע קודם כל בפלסטינים, כי אם יש חשש שיש מחבל בבית, אפשר להכניס את המשפחה שלו שיפתחו ויקראו לו לצאת, או שאם אני מרגיש מספיק מאוים, אני נכנס לשם ברימונים ואש, ואז גם אם המחבל לא שם, הלך הבית", אומר הקצין.

עוילם, גוילם

הסיקור על העברת רפורמת הבריאות של נשיא ארה"ב ברק אובמה בסנאט האמריקאי מתמצה במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" בידיעת תצלום בלבד [אורלי אזולאי]. היא תופסת פחות שטח ומלים מהדיווחים על התפתחויות בפרשת גניבת השלט מאושוויץ, הפלת האפיפיור לרצפה ותקיפתו של ברנרד מיידוף על-ידי עמיתיו לכלא. הגולם, בסופו של דבר, הוא הקורא, לא העולם. להעברת רפורמת הבריאות עשויות להיות השלכות גם על מדיניות אובמה במזרח התיכון, כפי שמסביר עקיבא אלדר ב"הארץ", בטור הנכלל בעמוד שלם המוקדש לנושא בעיתון זה.

שתי הערות

לאחר ש"ידיעות אחרונות" שילב ידיים עם חברת פוג'י-פילם, נמצאה טכנולוגיה-בנסיגה נוספת המוכנה לשתף פעולה עם העיתון. הבוקר מתפרסמת בו מודעה על מבצע שהעיתון עורך בשיתוף רשת בלוקבסטר, המשכירה סרטים צרובים על גבי דיסק.

בראש השער האחורי של "ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעת תצלום [ראובן וייס] על הזוכה המאושרת בתחרות "שגעון המיליון" שערך העיתון. בידיעה מצוטטת הזוכה כמי שמתכננת כעת לקנות דירה חדשה. לא מצוין בידיעה שהזוכה אמרה כי נתקלה במודעה על המבצע בעת שהשתמשה בדפי העיתון המודפס כדי לעטוף כוסות זכוכית לקראת שיפוץ המטבח בדירתה.

ענייני תקשורת

גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי ה"גרדיאן" התנצל על כותרת מטעה שהעניק לידיעה על קציר אברים במכון הפתולוגי באבו-כביר.

אבישי בן חיים כותב ב"מוספשבת" של "מעריב" על משבר אתרי האינטרנט החרדיים.

מאמר המערכת של "הארץ" מבקר את תת-הסיקור של הפגנות השמאל בישראל.

בני ציפר מקדיש את טורו ב"תרבות וספרות" של "הארץ" לעיתונאי ארול גונאי (אראל גינאי), שמת לאחרונה.