חגיגות יום ייסוד תנועת הפתח, אתמול בחברון (צילום: פלאש 90)

הכותרות הראשיות של 2010

"מעריב" מכסה את רוב השער שלו בצילום של זיקוקים מאוסטרליה. במקום המוביל על השער: בן כספית כותב טור של יאיר לפיד. ברצועה התחתונה נדחסות הפניות לידיעה מתחנפת על מסיימי קורס טיס ודיווח על נפילת טיל גראד בנתיבות. הרצועה העליונה מוקדשת, כנהוג, להפניות למוספים. הסופרלטיב המוצמד לכתבה הסטנדרטית, שהופיעה בכל העיתונים אתמול ומופיעה בהם גם היום, וכוללת ציטוטים מחומרי החקירה של יעקב טייטל, הוא "מסמך נדיר". לא ברור אם הסופרלטיב הזה מופרך יותר מהכותרת שניתנה להפניה אחרת, העוסקת ב"כוכבי הסטנד-אפ הגדולים של ישראל": "העולם מצחיק".

ב"ידיעות אחרונות" אותו תמהיל טבלואידי על השער, רק מדויק יותר, עם כמויות נכונות יותר של קטשופ וחרדל מבקבוקי פלסטיק ורוטב אלף האיים משקית: הראשית על 2010 מוקטנת לגודל סביר (במקום שמתפנה: המוני מודעות), מתלווים לה ארבעה טורים (רענן שקד, סבר פלוצקר, איתן הבר והופעת אורח של עדה יונת), הגראד מקבל מקום מכובד יותר, ובמקום קורס טיס אנחנו מקבלים ידיעה של יוסי יהושוע על "יוזמה: הכלא הפרטי שבוטל יעבור לידי צה"ל". ברצועת הטיזרים בראש הדף: ריאן או'ניל (במקום רוברט דה-נירו ב"מעריב"), יעל ושוש פוליאקוב (במקום מרינה מקסימילאן בלומין וחיים כהן), ושלומי לחיאני (במקום יעקב טייטל). מול הסטנדאפיסטים של "מעריב" מציב "ידיעות אחרונות" את משפחת לפיד.

"הארץ" ו"ישראל היום" מתרגשים פחות מ-2010. "הארץ" מפני שהוא רגשני פחות, "ישראל היום" – אולי כי מדובר, אחרי הכל, בחג של הגויים. ב"ישראל היום" הראשית מוקדשת לגראד בנתיבות ("סמוך לנתיבות", מדייקים, ובצדק, ב"ישראל היום"). "זהו אירוע הירי הראשון לעבר נתיבות מאז מבצע 'עופרת יצוקה'", נכתב בכותרת המשנה, "גדודי חללי אל-אקצא קיבלו אחריות לירי. מקורות בירושלים: לא ישוחררו 'סמלי טרור' במסגרת עסקת שליט. מצרים וארה"ב לוחצות על הפלסטינים לחדש המו"מ המדיני". אם "ישראל היום" אכן מקבל הוראות מלשכת ראש הממשלה (ועוד לא ראינו לכך הוכחות מלבד ראיות נסיבתיות הגלויות לכל מי שפותח את העיתון), הרי שהעלאת הגראד לסדר היום יכולה להתפרש על-ידי מישהו כסימן לכך שבלשכת נתניהו מכינים את הקרקע לביטול העסקה לשחרור שליט.

עוד על שער העיתון: "גובר הזעם בכנסת על העלאת תעריפי המים", "כתב אישום חמור נגד פרקליט הצמרת יעקב וינרוט" ("יוצא לקרב חייו" היא כותרת טור הפרשנות של מרדכי גילת), ובמסגרת שחורה הידיעה שהיתה המבזק שפתח את 2010 לפחות באתר אינטרנט אחד: "אב חשוד שהיכה את בתו התינוקת למוות". מי מככב בסטריפ הטיזרים? קתי פרימן (מי זאת? לא יודע. כנראה ספורטאית), רץ מרתון שהיה צנחן פצוע, הארי פוטר, ברק אובמה (איש העשור של "ישראל היום") ויעלה אביטל ("זמרת סופרן בין קלאסי לרוק"). תמהיל מרתק של השולי, הפטריוטי והלעוס עד זרא.

ב"הארץ" הכותרת הראשית חדשותית לעילא, למרות הנטייה לעסוק בעבר עם פרוץ שנה חדשה: "בדיקת 'הארץ': למרות ההקפאה, מאות בתים נבנים בהתנחלויות המבודדות". טור פרשנות של אבי יששכרוף ועמוס הראל חוזר לחיסול המחבלים מהשומרון: "כך הפך מעצר המבוקשים בשכם למבצע חיסול". דן אבן מביא את דבריו של שר (סגן שר) הבריאות יעקב ליצמן: "אפעל לסגור יחידות כושלות להפריה חוץ-גופית". עוד דיווחים: "משרד החינוך יוזם: הכשרת בזק של סטודנטים מצטיינים למורים" (אור קשתי) ו"שוטרים גרמנים סמויים מאבטחים את הטיסות לישראל" (עופר אדרת). עוד הפניות: פרויקט מיוחד לרגל מלאות 50 שנה למותו של אלבר קאמי, מופז במוסף "הארץ" ומוסף מיוחד לסיכום העשור. כן, עוד מוסף. לא נרשמו על השער שחקניות, ספורטאים, צנחנים פצועים או מי מבני משפחת לפיד.

לחיאני: הופתענו וידענו מראש

נחום ברנע, כמובן, אלא מי, ישב עם הדמות המתוקשרת של השבוע, שלמה לחיאני, בבית חמותו של לחיאני, היכן שהוא נתון במעצר בית. ברנע מקדיש לראש עיריית בת-ים, הנחשד בפלילים, כשליש מהטור השבועי שלו. אחד מתנאי השחרור למעצר בית היו איסור לדבר על פרטי החקירה. לחיאני אינו מדבר עם ברנע על פרטי החקירה, או לפחות ברנע לא כותב עליהם לנו, הקוראים. מה שנשאר הוא פטפטת סתמית ותיאורים הכתובים בסגנון שזיכה את ברנע בפרס ישראל לעיתונות. זהו סגנון מעט מעורפל, רומזני מאוד, שרק לפעמים קופצת ממנו אמירה בוטה, ושבמקרה הזה ניתן להבין ממנו כי ברנע חושב שאין תוכו של לחיאני כברו, וכי הוא מנסה להציג כאילו הוא חזק ובטוח בעצמו הגם שהוא בעצם לא. לא באתי על סיפוקי אחרי קריאת הטור. להפך, הערפל רק גבר.

מטבע הדברים, שער המקומונים היוצאים לאור בבת-ים (ומשותפים גם לעיר חולון) מקדישים את שעריהם לפרשת לחיאני. ההבדל ביניהם ביחסם לפרשה בולט. הכותרת הראשית של "ידיעות בת-ים" היא "רעידת אדמה" וכותרת המשנה מקוננת: "יום שני, שעת בוקר מוקדמת, רח' העצמאות 6, בת-ים התעוררה לסרט רע. ראש העירייה שלומי לחיאני נעצר. ההלם, התגובות ומה הלאה? פרויקט מיוחד". ואילו ב"זמן חולון בת-ים" הכותרת הראשית היא "משפט שלמה", וכותרת המשנה מתריסה: "לפני שנים הזהירו יריביו הפוליטיים של שלומי לחיאני כי הוא חייב מיליונים. הציבור לא התרגש, ובחר אותו לראש העירייה. האם תצליח המשטרה להוכיח כי מדובר באיש מושחת?".

(זה לא יפה לצחוק על מקומונים פריפריאליים, אבל בכל זאת: בכותרת המשנה לכתבה הראשית ב"ידיעות בת-ים" נכתב על "סטירת הלחי שגרמה לרעידת אדמה בעיר", ואילו בטור צד המוקדש לציטוטים מהארכיון נכתב בכותרת המשנה: "ללא קשר לחשדות שהועלו השבוע נגדו, זכה לחיאני לעלות לכותרות, שחלקן נחשף כאן לראשונה").

בכתבה הפותחת את "זמן חולון בת-ים" נכתב: "תושבים רבים בבת-ים הופתעו השבוע כאשר לחיאני נעצר ונחקר במשטרה. רבים הגיעו אל בניין העירייה. אחד מהם, קובי אטיאס, אמר: 'כולם ידעו שככה זה ייגמר [...]". בסוף הכתבה הפותחת את "ידיעות בת-ים" מופיע ציטוט מסכם של "אזרח נרגש": "הוא איש טוב שעושה טוב. מי במדינה הזו לא גונב?".

אל תשכחו

רוב השער של המוסף "7 ימים" תפוס על-ידי עניין אחר, הקשור למשפחת לפיד, יאיר לפיד, אולם נשארה רצועה צרה בקצהו העליון של העמוד, שנצבעה באדום ונכתב בה: "תחקיר – כנופיות מפליטי דארפור משליטות טרור ופשע בלב תל-אביב" (אמיר זוהר). בעמ' 22 נכתב בכותרת המשנה: "רצח, אונס, זנות, סחר בסמים ובנשק, גניבות ומעשי שוד אלימים. חבורות של פליטים מסודן ומאריתריאה השתלטו על אזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב והפכו אותה למוקד של פשע. הצד האפל של ההגירה ההומניטרית מגבול מצרים".

לא נתעכב על המופרכות במשפט שמופיעות בו המלים "הפכו את התחנה המרכזית הישנה למוקד של פשע" (כן, עד אז היו שם חממות של פרחים שנשתלו כדי לחלקם לאלמנות וליתומים), ונמשיך בתיאור הכפולה הפותחת של הכתבה: הכותרת הראשית שלה היא "כנופיות התחנה" והתצלום המרכזי, הנפרש על פני כפולת העמודים כולה, מראה שלושה אנשים עומדים ברחוב כשפניהם מטושטשות. מי הם האנשים האלה? ראשי כנופיות? ארכי-סרסורים? אולי בריונים להשכיר? לא. סתם אנשים. רק מה – כושים. הטשטוש למה? כי הם אינם קשורים לכתבה. אז למה הם מופיעים בתצלום המרכזי שלה? כי זו כתבה על כושים אלימים, אז צריך תמונה של כושים אלימים. איך יודעים שהם מסוכנים, הכושים? עובדה, הפנים שלהם מטושטשות.

באמצע מסגרת בתוך הכתבה, המוקדשת לתגובת "גורמי הרווחה", מצוטט יוהנס באיו, מהגר אתיופי נוצרי המנהל את המרכז לקידום פליטים אפריקאים. דבריו נפתחים כך: "גם ישראלים שודדים וגנבים".

מי רוקד על קברי

האם יכול אדם לכתוב את הביוגרפה של אדם אחר? ודאי. ישנם אנשים שזהו עיסוקם בחיים, הם מכונים "ביוגרפים", והם אינם נחשבים דווקא לדמויות ציבוריות בעלות סקס-אפיל גבוה. האם יכול אדם לכתוב את האוטוביוגרפיה של אדם אחר? ובכן, יאיר לפיד יכול. שער "7 ימים" מוקדש ל"נושא הלפיד", לשון הכותרת הראשית. היא מודפסת על גבי תמונתם של טומי לפיד ובנו, יאיר לפיד, ומפנה ל"שני פרקים מתוך האוטוביוגרפיה החדשה של יוסף (טומי) לפיד, 'זכרונות אחרי מותי' (הוצאת כתר), כפי שנכתבה בגוף ראשון לאחר מותו, על-ידי בנו, יאיר לפיד". נושא הלפיד הוא, אם כן, יאיר לפיד, שכעת מסתבר שלקח על עצמו, לצד כתיבת האוטוביוגרפיה שלנו, הישראלים, גם את כתיבת האוטוביוגרפיה של אביו. בשני המקרים לא ברור אם הכותב קיבל רשות לכך ממושאי כתיבתו.

ענייני תקשורת

אתמול צורף למנויי "הארץ" באזור בת-ים–חולון פתק ועליו הודעה כי מעתה ואילך לא יחולק למנויים המקומון "העיר" ("העיר תל-אביב", בשמו הנוכחי). במקומו יחולק למנויים – ובכן – לא יחולק כלום. אם כן, הרי הודעה למנהלי "הארץ": מעתה ואילך לא אקרא יותר את "העיר" (שדווקא התחיל להשתפר בזמן האחרון).

"ובסופו של דבר, טלוויזיה, כמו כל אמנות, נבחנת ביכולתה לרגש", קובע רז שכניק, הכתב לענייני בידור ולעניינים מיוחדים של "ידיעות אחרונות", במסגרת כתבה שבה הוא ועמיתיו מדברים על העדפותיהם האישיות בתחומים שונים (המוסף "ממון").

"תרבות 'מעריב'" ממשיך בפרויקט השערים שלו: שחקניות מוכרות למחצה שמוכתרות בתואר הדבר הבא. מדובר בקונספט שחוק כמו סוליה של שחקנית מוכרת מאוד. החידוש הוא בהתמדה: שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע. הפעם מכריזה כותרת המשנה על השער: "השחקנית ריימונד אמסלם השקיעה הרבה מאמצים כדי לא להפוך לכוכבת. עושה רושם שבשנה הקרובה, שום דבר כבר לא יעזור לה". הכותרת, אגב, היא "הפנים של 2010", כך שנראה כי מדובר בפרויקט רב-שנתי, שסיום העשור אינו מסמן את סיומו. להפך.

אחרי "ידיעות אחרונות", היום מופיעה גם ב"הארץ" וב"דה-מרקר" הודעה בנוסח מתחסד ומתייפייף כי למרות הפחתת המע"מ, העיתונים אינם מתכוונים להוזיל את מחירם "עקב הצורך להתאים את מבנה הכנסות העיתון לעלויות הייצור". כלומר: אתם משלמים, לא? אז למה לתקן מה שלא מקולקל?