צילום: רויטרס

עשר שנים הן פרק זמן מבלבל. מצד אחד, זה כבר מזמן לא אקטואליה, בוודאי לא בקצב האירועים ובאורך חיי המדף של סיפורים אצלנו. מצד שני, זה עדיין לא היסטוריה. מצד אחד, סערת הרגשות נרגעה ושככה כבר מזמן, ובקושי אפשר להיזכר בה. מצד שני, פרספקטיבה היסטורית היא עניין מורכב, ולמי יש סבלנות של סינים לחכות מאתיים שנה לראות מה ייצא מהמהפכה הצרפתית.

אף שהדברים הללו נכתבים לפני תחילת האירועים לציון מלאות עשר שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אין באמת קושי גדול לנחש כיצד ייראו השידורים ומה ייכתב במוספים המיוחדים. איך יחפשו ויאתרו את מי שהיו אז נערי הנרות בכיכר מלכי ישראל, ויבררו מה קורה אתם היום, איך הם רואים את רבין ממרחק זמן, ומה דעתם על ההתנתקות ועל אריאל שרון. האווירה באולפן תהיה רצינית וכבדה, שוב ישירו את "הו רב חובל" של ויטמן/שמר, ויגיעו למסקנה שמה שהיה כבר לא יהיה, ושהמדינה השתנתה לבלי הכר, ואין עוד אנשים כמו האיש ההוא, וכך הלאה וכך הלאה. ויהיו גם שידביקו סטיקרים בנוסח "הגעגוע רק גובר, חבר" או משהו דומה. אבל אפילו הם לא יעוררו עניין. לכל היותר תהיה עוד עתירה לבג"ץ לאפשר ראיון עם הרוצח, יגאל עמיר, ויסתפקו בשיחה עם אשתו על סיכוייה להרות. ואולי בכלל יעדיפו שידור ישיר של המחזמר על חייו ומותו, ובכך יעבירו את הערב בלא להסתבך שלא לצורך.

התקשורת, ככל שאפשר לדבר על "ה־תקשורת", לא רק תיעדה את עוצמת ההלם והכאב של 4 בנובמבר 1995, אלא היתה שותפה ראשונה במעלה בעיצובו ובהגדרת המקום שלו בתודעה הלאומית, בתיעוד כל נר וכל דמעה, ובגיוס קינה מצמררת של יוהאן סבסטיאן באך לאבל הלאומי. אך מאז היא מרגישה מאוד לא נוח עם חלקה באירוע ההוא ובאירועים שקדמו לו והובילו אליו. קשה אמנם להוציא מאיש תקשורת הודאה בהתנהלות מעוררת מחלוקת, אך ככל שההתגייסות לאבל על האיש ולמשמעות הרצח היתה גדולה ועמוקה יותר, כך גוברת תחושת האי הנוחות במבט לאחור. בעשר השנים האלה רק מעטים כתבו או דיברו על צדדים זוהרים פחות באישיותו של יצחק רבין ועל טעויות שעשה במהלך הדרך. כביכול, הצבעה על צל באופיו או בדרך התנהלותו פירושה הצטרפות למחנהו של הרוצח ומתן לגיטימציה למעשה הנורא. בקיצור, שום סיכוי לדיון נוקב ומורכב.

בתקשורת העדיפו כל השנים שלא לעסוק במה שמכונה מורשתו של יצחק רבין, מורשת קשה מאוד להגדרה ולהערכה, אלא הסתפקו בקולות ובמראות במצעד הזמרים השנתי לזכרו בכיכר הנושאת את שמו. והתוצאה – הרבה שמאלץ וקיטש ומעט מאוד דיבור אמיתי על האיש והרצח.

התגובות מימין ברורות וצפויות. שם התקשו ממילא להתמודד עם התווית הכללית שהודבקה בהם כמי שנתנו הכשר לרצח, בדברי הסתה מעל למרפסת או ביצירת אווירה אוהדת למי שישמיד את אויב העם והמדינה. לכן העדיפו להימנע מעיסוק בנושא. על האווירה אפשר לעמוד מאתרי הקללות באינטרנט, וגם זה רק לבעלי קיבה חזקה. תגובות מעניינות יותר באות דווקא משמאל. עם התנפצות חלום אוסלו בדם ובתמרות עשן – בין השאר, בגלל אותו רצח נורא – רחקו ממנו רבים מחסידיו והתחרו זה בזה בחרפות ובגידופים על בעלי בריתו של יצחק רבין לתהליך השלום.

השנה, ברוח אירועי הקיץ האחרון, מסתמנת וריאציה חדשה: יצחק רבין לא היה איש השלום בכלל. הוא דיבר גבוהה גבוהה, אך לא עשה הרבה. בוודאי לא העז לעשות את מה ש"איש שלום" קטן הרבה יותר ממנו, אריק שרון, העז לעשות. לא פירק אף מאחז ולא החזיר אף מתנחל הביתה. את הטון נתן גדעון לוי ב"הארץ", בראשית אוקטובר. הוא קרא להפסיק את "פסטיבל רבין" והזכיר כי היה לוחם, רמטכ"ל ששת הימים, שקרא לשבור לפלסטינים את הידיים והרגליים, שהתדיין עם ערפאת אבל תיעב אותו פיזית, שגינה את ברוך גולדשטיין אך פחד לפנות את היהודים מחברון, ועוד כהנה וכהנה. כל אלה פרטים נכונים מהביוגרפיה של יצחק רבין, בלי ספק. ומסקנתו של לוי – שבמלאות עשר שנים לרצח מותר לשאול אם לא הפרזנו בפסטיבל ההנצחה ו"המורשת".

גם משפחת רבין עצמה תרמה לתחושת האי נוחות. החל במסע ההנצחה חסר המעצורים, עד כדי הסרת שמות בעלי מוניטין ועתירי זכויות ממוסדות ציבור לטובת יצחק רבין, הוויכוח על בניית המרכז על שמו, וכלה ב"צירופה" של לאה רבין, שהלכה לעולמה שנים אחדות אחריו, לאבל הלאומי על ראש הממשלה שנרצח. אותו בלבול שבין הפרטי־האישי לציבורי־הלאומי לא היטיב עם מעמדו של יצחק רבין בתודעה הקולקטיבית.

מה שמחזיר אותנו לפרספקטיבה ההיסטורית המטעה כל־כך. מי שמתבונן היום בדברים שעשה יצחק רבין ובמה שלא עשה מגלה, כמובן, שהעובדות בשטח נותרו כשהיו. אף התנחלות לא פורקה. אדרבא, נוספו עוד רבות. אך האומנם זהו מבחן התוצאה הנכון? הרי שינוי תודעה הוא עניין חמקמק הרבה יותר. אחרי ככלות הכל, איך מכמתים לחיצת יד ראשונה בהיסטוריה עם אויב מושבע, גם אם היא מלווה תיעוב פיזי? האם יכולים אויבים מושבעים ליפול זה על צווארו של זה בשמחה ובששון סתם כך? איך מגדירים השפעה של שיח חדש, של מילון מושגים חדש, על השתלשלות האירועים במשך שנים? והאם יכול היה אריק שרון לעשות את מה שעשה, עשר שנים אחרי, אלמלא אותן מחוות של יצחק רבין, גם אם הן לא לוו בתזוזות של טרקטורים על הגבעות? בבחינת תהליכים בכלל, המבט לאחור אינו מספק בהכרח, תמיד ובכל מקרה, תובנות חדשות. להפך, הוא עלול לעורר ציפיות למיני קיצורי דרך תודעתיים ופוליטיים, כביכול משעה שאתה מגיע למקום מסוים, אתה לא מבין איך לא היית בו מאז ומעולם, ואיך יכול היה להיות קושי להגיע לשם.

יצחק רבין, או כל מנהיג אחר, לא יכול היה לעשות את כל הדרך בעצמו, ממלחמת ששת הימים ועד לפינוי השטחים שנכבשו בה, ולהוביל אחריו מדינה שלמה. עובדה, גם את המעט שעשה לא סלחו לו. אך תהליכים, היסטוריים או אחרים, הם עניין מסובך מדי לתקשורת. זו צריכה מסקנות חותכות, נחרצות ולא מורכבות, שורה תחתונה.

מי שאינם מתקשים להתגעגע אל יצחק רבין הם ערביי ישראל, שרואים בתקופת שלטונו תור זהב קטן. בהתחלות מהוססות של הזרמות תקציבים ותיקון אפליות, ויותר מכך בעניינים הנוגעים לאווירה, ליחס. מאז, ובימים אלה במיוחד, כאשר הם כבר נדחקו מזמן לשולי התמונה התקשורתית או מחוצה לה, כאשר הם חוזרים להיות "מקומיים" נטולי שמות, רק גורם מסוכן או מסכן, קורבנות או מסייעים למחבלים, יש להם סיבות טובות באמת להתגעגע ליצחק רבין. אבל אותם כמעט לא שואלים בשפע האירועים והמשדרים המיוחדים לציון עשר שנים לרצח.

גיליון 59, נובמבר 2005