צילום: רויטרס

מערכת בחירות היא תקופה רעה מאוד למערכת הפוליטית. המתמודדים יוצאים מדעתם, וזה טבעי, ויחד איתם יוצאת מאיזון מי שצמודה להם – התקשורת. מערכת בחירות היא תקופה גרועה לקבל תשובות לשאלות בכל תחום ועניין שעל הפרק. מרגע שמנהלי הקמפיינים, לא משנה מאיזו עדה, משתלטים על הסביבה, כל הדיון שוקע לתהומות של קלישאות ודפי מסרים מייגעים, שאפילו המראיין הנוקשה והחריף ביותר לא מצליח לפרוץ. אדרבה, מועמד נבחן ביכולתו לא לומר כלום. וככל שהוא אומר פחות, עוזריו טופחים על כתפיו באנחת הקלה גדולה, וגם הסקרים מדברים לטובתו. זאת אומרת, אם הוא נחשב למנצח מראש. כל האחרים, אם במקרה הם מנסים לומר משהו, להגיד מה הם חושבים, רחמנא לצלן, לשכנע – מוצאים את עצמם מותקפים מכל עבר וצריכים להסביר ולפרש, עד שגם הם אומרים, "בשביל מה אני צריך/ה את זה? מוטב לדבוק בסדרת הסיסמאות שכל תכליתן לא להרגיז אף אחד, ואלוהים גדול. רק שנעבור את התקופה הזאת".

אפילו ראובן אדלר, הידיד־הפרסומאי, הצטרף למשפחת האתרוגיים. לאחר שתקף בגסות את עמי איילון ואמר שהוא סתם יתוש, התראיין איילון והשיב לאדלר במטבע דומה. על כך ספג ביקורת בטלוויזיה בנוסח, "למה לו להסתבך עם אדלר, הרי מחר־מחרתיים הוא עשוי להיות זה שיקבע אם איילון יהיה שר הביטחון או לא". כלומר, עצם הנכונות לומר מה הוא חושב ומרגיש (ועל זה נאמר, "אדלר התחיל"), היא ראיה נוספת לחוסר התחכום הפוליטי של איילון. מסקנה – מוטב לשתוק. אפילו פרשנים בתקשורת עצמה מעודדים זאת, ובאותה נשימה הם מתלוננים על התחמקות המועמדים ועל השעמום של מערכת הבחירות.

התסכול גדול. מערכת בחירות משמימה כל־כך ודרמטית כל־כך בעת ובעונה אחת לא היתה כאן מזמן. הכול כבר קרה. במדינות אחרות, אוסף אירועים כה מרתק ומשנה פני עולם כמו זה שעבר עלינו בשלושת החודשים האחרונים היה מספיק לעשר שנות חדשות. אצלנו הכל כבר היסטוריה רחוקה, משהו בין מסעי הצלב לתל־חי. נכון, על כל מערכת בחירות אומרים שהיא דרמטית וחורצת גורלות, עד לסיבוב הבא. אלא שמה שדרמטי וחורץ גורלות מתרחש דווקא בין מערכה אחת לשנייה ובלי קשר אליהן; עיין ערך התנתקות. ובכל זאת, באופטימיות משוללת בסיס ורסן, מסתערים שוב העיתונאים על מערכת הבחירות החדשה במרץ ובהתלהבות, מקצים שידורים מיוחדים, מכינים ג'ינגלים ואותות מיוחדים, שולחים כתבים להתגורר ב"שטח" כדי להביא את הקולות ה"אותנטיים" משם – מה לא. הכל בתקווה לעשות הפעם משהו שונה. להצליח במקום שבו נכשלו בפעם הקודמת. נכון לעכשיו, חבל על הזמן ועל המאמצים.

בהתחלה היה סיכוי שהפעם התמונה תהיה שונה. בפעם הקודמת גילה ראש הממשלה, אריאל שרון, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, עשה תפנית חדה במדיניותו ופעל בניגוד להצהרותיו לפני הבחירות – ועיתונאים נתקפו פה ושם צורך לבדוק את עצמם, איפה היו, איך לא גילו מראש ולא איתרו את הניצנים. הם אומרים: "הפעם לא נהיה פראיירים, הפעם ננסה לגלות הכל לפני מעשה ולא אחריו". אלא שהם לא רבים, ונכון לעכשיו, גם לא יכולים לזקוף לעצמם הצלחה גדולה. מועמדים לכנסת נעלבים מכך ששואלים אותם שאלות על מיני נושאים שוליים שהם עשויים להידרש להם ולהצביע עליהם בבית־המחוקקים בעוד חודשיים־שלושה, כמו עמדתם בסכסוך הישראלי–פלסטיני; כשהם עומדים על זכותם להיבחר בלי לפרוש את משנתם, רק משום שהם הרי אנשים טובים וחשובים וראויים, וכבר הוכיחו את עצמם במיני תחומים כמו פסיכולוגיה במצבי לחץ או ניהול ערוץ טלוויזיה, בית־ספר או מחלקה בעירייה כלשהי – לא נותר הרבה מקום לעיתונאים רציניים שרוצים לעשות את העבודה כמיטב הבנתם המקצועית. ואם השיטה הזאת גם עובדת וגורפת מנדטים, או לפחות לא פוגעת במועמדים – התסכול רק גובר.

הרבה יותר קל ומבטיח פירות לעתיד להחליף את האלוהים הישן באלוהים החדש. מדהים באיזו קלות ובלי להסמיק בכלל התחלפה הנאמנות העיוורת, האתרוגית, לאריאל שרון בשירי הלל לממלא מקומו, שעד תמול־שלשום תפס בסקרים את המקום האחרון ברשימת המועמדים לראשות הממשלה, ונחשב לפוליטיקאי בעייתי ביחסיו עם העיתונות. עכשיו, בגלל הנסיבות הלא־טבעיות שבהן זכה בבכורה, הוא מתואר כמי שחסין מפני טעויות, ההתנהלות שלו נהדרת, הוא פשוט מושלם – מי היה מאמין.

גם אם רוצים להתאמץ, מה כבר אפשר לחפש: פרשיות שחיתות לא מעניינות אף אחד. כתבי־אישום נגד מועמדים לא מזיזים יותר. תוכנית מדינית נסתרת – מה כבר אפשר לומר שלא נאמר? אחרי שנקבע עקרון חלוקת הארץ ונשארה רק שאלת השרטוט המדויק של הגבול, אפילו חלוקת ירושלים כבר לא מפחידה אף אחד. פיגועים לא מצדיקים כבר חריגה מהשגרה העיתונאית. החמאס – איום ונורא, אבל מוטב לא לחשוב על זה. קסאמים – הם פוגעים רק ביישובים הקרובים לרצועה, כך שאפשר להמשיך בשגרת היומיום. איראן והגרעין – בעיה טובה לדיונים רציניים בטלוויזיה, שלא ממש מוכרחים לצפות בהם, אבל לא נוגעת לנו מחר בבוקר, ולטווח רחוק יותר אין לאף אחד כוח לחשוב. גם תשובות לשאלות בענייני חינוך, בריאות, מסים ושאר נושאים שנוגעים באמת לחיינו לא ממש מעניינות בימים אלה את התקשורת, מה גם שכל אמירה של פוליטיקאי בנושאים אלה תיחשב, ובצדק, לסיסמת בחירות לא מחייבת. בקיצור, החומה נותרת במקומה, בצורה כמו שהיתה, ואפילו סדק קל שבקלים לא ניכר בה, ואין שום סיבה שעוד ייווצר. אחרי שאריאל שרון הוכיח שבעזרת משמעת וכניעה מוחלטת להנחיות של יועצים אסטרטגיים ומומחים ליח"צנות מנצחים בחירות, כל מי שחפץ חיים פוליטיים ינהג כמוהו.

אפילו הסקרים המתפרסמים אחת ליומיים, שפעם היו גורמים לרבים לכסוס ציפורניים, הפסיקו להיות דרמה. כי כמה אפשר לגלות עניין במה שלא משתנה תקופה ארוכה כל־כך? וגם אם ביום פקודה יתברר שהסקרים טעו, כפי שכבר קרה במערכות בחירות כמו זו של העבודה, ידברו יום־יומיים על "יום הכיפורים של הסוקרים", וימשיכו הלאה, להזמין סקרים ולהעביר את הזמן בדיבורים עליהם.

מה שנשאר זו תחושת מיאוס קשה, גורפת, מפוליטיקה באשר היא פוליטיקה. ועם זה קשה לתקשורת להתמודד. היא גם לא כל־כך מתאמצת, שהרי גם היא חפצת חיים, ואם הקהל שלה מואס בפוליטיקה ובז לה, עליה להצטרף לגל הזה. אולי אפילו להנהיג אותו. זו משימה קלה הרבה יותר. הפוליטיקאים הם טרף קל. תמיד אפשר להתבדח על חשבונם, להעליב אותם, להשחיז לשונות ועטים, להוכיח שנינות ולחזור הביתה בחיוך רחב. הנה, הראינו להם שאנחנו לא פוחדים מהם, שהם לא עושים רושם על אף אחד. על השאלה, איך עושים דמוקרטיה בלי פוליטיקה, והאם שחיקה קשה כל־כך של הפוליטיקה לא מסכנת את הדמוקרטיה, אין ממש כוח לחשוב. זה רציני מדי. משהו ירושלמי כזה, כבד. לא נותן רייטינג.

רק שיעבור כבר הזמן ונחזור לנושאים שהעסיקו אותנו לפני שלושה חודשים ושישובו להעסיק אותנו בתחילת אפריל. לא שאז נקבל תשובות, אבל אולי העלבון יהיה יותר נוח.

גיליון 61, מרץ 2006