פעם זו היתה המשבצת המובהקת של "העולם הזה". העיתונים ה"רציניים" הקפידו להתרחק מהעיסוק במי עשה מה למי, מתי ואיפה, גם כשידעו היטב מה מתרחש מאחורי החזית המשפחתית המושלמת שמציגים פוליטיקאים ובכירים בתחומים אחרים. זכר לאיסטיניסיות ולפוריטניות וגם לצביעות לא מבוטלת. אבל זה היה מזמן. בתקשורת של ימינו, מי יכול לעמוד בפני החיבור בין מין לפוליטיקה ולמשפט?

בימים אלה קשה לחמוק מלשונות חודרות ומשולחנות גדולים במשרדים, מחולצות עם כפתורים ומחיבוקים ידידותיים או אחרים. כל עיתונאי חושב עצמו לבר סמכא בעניין הסבוך כל כך של עבירות מין, שלא לדבר על הפסיכולוגיה של האשה בכלל והמתלוננת-או-לא על עבירות כאלה בפרט. גם מי שלא פגש מימיו קורבן של עבירת מין, יודע מתי היא או הוא צריכים להתלונן, מה ההתנסות גורמת – או ליתר דיוק מה היא לא גורמת – להם בטווח הקרוב והרחוק, מה צריכה להיות תקופת ההתיישנות על תלונות, למה הם מתלוננים ולמה לא, ומה בין התחלה או פלרטוט מקובל בין אנשים בוגרים העומדים על דעתם, להטרדה במקום העבודה כלשון החוק. עורכי דין מתייצבים דרך שיגרה מול המצלמות ומנהלים את התיק באמצעות התקשורת, המשטרה והפרקליטות מדליפות את הפרטים המתאימים להן, וגם מי שרוצה לקבל תמונה ראויה ומושכלת לפרטי הפרטים, מתקשה בכך.

לא נשווה בין שתי הפרשיות האחרונות, זו של הנשיא קצב וזו של חבר הכנסת רמון, מבחינת חומרת ההאשמות. גם לא ננסה לנחש מה יפסקו בתי המשפט בענייניהם. אבל התקשורת כבר חרצה את דינם – משה קצב אשם, חיים רמון זכאי. משה קצב כבר התקבע בתודעה כמטריד-אנס סדרתי, שעכשיו אפשר סוף סוף לדבר בגלוי על השמועות שרחשו סביבו לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו, וחיים רמון הוא עלם חמודות שהסתבך שלא בטובתו במעשה שאולי אינו ראוי, אבל בוודאי אינו פלילי. הוא בכלל קורבן של להיטות יתר מצד הפרקליטות להרחיק אותו ממשרד המשפטים כדי שלא יחולל שם את הרפורמות שעליהן דיבר. יותר מזה, הגשת כתב אישום גבולי שכזה עלולה לפגוע במאבק בנגע ההטרדות המיניות. עובדה, בין העיתונאים הופצו תמונות של "לפני" ו"אחרי" אותה נשיקה מפורסמת בינו לבין החיילת המשתחררת במשרד ראש הממשלה, רגעים ספורים לפני הדיון בממשלה על התגובות לרצח ולחטיפת החיילים בצפון, ודי היה להם בהן כדי להגיע למסקנה שלא היו דברים מעולם: הצעירה היתה מאושרת מכל העניין, ובכלל זו היתה יוזמה שלה, היא התחילה איתו, והכול קשקוש מקושקש.

מי שראוי, לדעתם, לגינוי בפרשה היא דווקא המשטרה, שגילתה הפעם חריצות יתר מהסוג שהיא לא מגלה בסוגיות חשובות ורציניות הרבה יותר, עד כדי שליחת חוקרים לאמריקה הלטינית כדי לגבות עדות מצד הצעירה ולהבטיח שהיא תגיש תלונה ומימון חזרתה להעיד במשפט. הכתבות של העיתונאים האלה – ובייחוד זו של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" – הספיקו לאישים חשובים ומכובדים, כמו שולמית אלוני הידועה בפעילותה רבת השנים למען נשים, ואמנון רובינשטיין, אושייה משפטית ופוליטית ראויה בזכות עצמה, כדי לדרוש את ביטול המשפט, לצאת חוצץ נגד המשטרה, ולצייר את הצעירה כילדה שלא מבינה את הוויות העולם, וכדאי שתתבגר. הם לא היו זקוקים לעיון בכתב האישום. הם הסתפקו בכתבה בעיתון.

שלי יחימוביץ', שהקריירה העיתונאית שלה כללה פרק חשוב של מאבק למען נפגעי תקיפות מיניות, לא היססה לומר לארי שביט ב"הארץ", שמוטב לצעירה שתבכה על כתפי אמה על הנשיקה הבלתי רצויה שקיבלה ותלמד שאלה החיים, אבל תקיפה מינית לא היתה כאן. ככל הנראה היא עצמה לא שוחחה עם הצעירה, שכן אילו עשתה זאת, היינו שומעים על כך מן הסתם, כפי ששמענו לאחר שיחתה עם א' מפרשת קצב, ששכנעה אותה סופית וחד משמעית באשמתו של הנשיא.

בהירה ברדוגו, יועצת תקשורת ולוביסטית וידידה ותיקה של רמון, הופיעה בערוצי הטלוויזיה והרדיו והודיעה נחרצות, שלא ייתכן שרמון עשה את מה שאומרים, כי כל חייו הוא היה מוטרד ולא מטריד. ולא שמה לב ברדוגו, שבכך היא אולי מציעה דווקא הסבר למעשהו – לכאורה, לכאורה – של רמון, אם רק מגלים נכונות כלשהי לבחון אותו במבט שונה: עלם חמודות שכל חייו חוּזָר והוטרד, ונשים ביקשו את חברתו, מגלה יום אחד שהוא כבר בן חמישים פלוס, לא עלם, והנשים סביבו כבר היו יכולות להיות בנותיו, וגם אם הן ממשיכות להיות נחמדות ואף למעלה מכך, הן כבר לא חולמות עליו בלילות. והוא לא מבין איך זה קרה לו. הוא כבר לא יודע לקרוא את הסימנים שהן משדרות לו. היא מחייכת אליו, היא רוצה להצטלם איתו, נצמדת אליו בחיבוק, נכנסת איתו לבד לחדר, היא אפילו נותנת לו את מספר הטלפון שלה ומזמינה אותו בחיוך לנסוע איתה לחו"ל. זה בטח אומר שהיא תשמח לנשיקה שלו, לא רק כזו אבהית על הלחי.

רמון עצמו אמר לעיתונאים, "אילו היו אומרים לי שאני עתיד לעבור עבירה, העבירה האחרונה שהייתי מעלה על דעתי היתה עבירת מין." הרי כשמדברים על יחסי מרות, בוודאי מתכוונים למפקד ולפקודה במשרד צבאי מאובק, או למנכ"ל ולטלפנית, לא לשר משפטים ולחיילת המשרתת במשרד ראש הממשלה. מה קרה? מתי שינו את הכללים ולא גילו לו? אין ספור ספרים ותסריטים נכתבו על הנושא האנושי הישן-נושן הזה. האם זו לא קריאה סבירה של סיפור רמון? אבל פרשנות כזו מחייבת ריחוק מהאיש, לשכוח ששנים רבות הוא אורח רצוי בכל אולפן על כל נושא שבעולם, שנחשב לילד פלא פוליטי ותקשורתי, איש רעים להתרועע, חד עין ולשון. "אחד משלנו."

ואולי יש עוד הסבר להתייצבות המרשימה בתקשורת לימינו של השר/חבר הכנסת חיים רמון: מי שעשה – ובעיקר עשתה – את ראשית הקריירה שלה במערכות עיתונים, רדיו וטלוויזיה בשנות השבעים והשמונים, מתקשה אולי להתרגש מנשיקה לא רצויה במקום העבודה. מניסיוני אני יכולה להעיד על מסדרונות רשות השידור, שהיו לפעמים קשים מנשוא לצעירה שרצתה לעבוד באווירה נעימה, משוחררת ונינוחה, בלא שתיאלץ לספוג נגיעות לא רצויות, בלשון המעטה, ולשמוע שוב ושוב, "למה את נרתעת? תרשי לעצמך ליהנות, תלכי עם זה". ומי שהעזה להביע התנגדות למעשה שלא היה לרוחה, היתה מוצאת את עצמה במעמד של "לא חברותית" או "פריג'ידית", רחמנא ליצלן, שלא משתלבת באווירה הבוהמית דה-לה-שמאטע הידועה של התקשורת. הצעירות של היום כבר מתנהלות אחרת. הן באות לעבודה בתחושת זכות מלאה. הן באות בהמוניהן ולא כיחידות שהצליחו להסתנן לתפקיד "גברי" מובהק והשתדלו לא לעורר התנגדות כלפיהן. והן מרגישות שיש להן הכוח לקבוע את הכללים והגבולות. ברצותן – משתמשות במיניות שלהן, ברצותן – מבהירות שהן לא במשחק, ומחייבות גם את הגברים סביבן להסתגל למציאות המורכבת החדשה, ולא לחשוב שהכול מותר, תמיד ובכל תנאי. הן כבר לא זקוקות לחוק שיזכיר את זכותן ללכת בחולצת בטן ובמכנסיים המגיעים עד למפרק הירך, ואף על פי כן לחוש ביטחון מפני תגובות לא רצויות. אכן, הכללים השתנו.

מי שעוסקים בסוגיית התקיפות המיניות, ובהם עיתונאים ועיתונאיות לא מעטים שהתגייסו לקמפיינים מתוקשרים היטב למען נפגעי תקיפה מינית, יודעים להסביר ולפרש את הקושי הגדול לשכנע קורבנות של הטרדה/תקיפה/אונס להגיש תלונה – ומה שמתרחש בשבועות האחרונים בתקשורת בוודאי לא יעודד נשים להתלונן בעתיד. אבל מי שתוקפים שנים את המשטרה, על שהיא אינה עושה את מלוא המאמצים לשכנע את הקורבנות להתלונן, תוקפים עכשיו את המפקדת של החיילת המשתחררת ששמעה אותה בוכה בצאתה מהחדר שבו התרחשה אותה נשיקה ומיהרה להגיש תלונה, ואת המשטרה על שהגיבה בנחרצות. והם שוכחים, שהחוק אינו מתיר למפקדת שיקול דעת: מרגע שהגיעה לידיעתה הפרשה, היא היתה חייבת להתלונן, שאם לא כן, היתה עלולה לעמוד לדין בעצמה, והמשטרה היתה חייבת לחקור ולעשות כל מאמץ לשכנע את הצעירה להתלונן. המשטרה מלאה את תפקידה, לשם שינוי, אולי באמת בלהיטות יוצאת דופן, ועכשיו היא חוטפת על כך.

ועוד מילה על המתלוננות בשתי הפרשיות: אולי התנהגותן אינה מעוררת הערצה, אך אין בכך כדי להצדיק תקיפה או התנהגות לא הולמת, אם אומנם היתה. הלהיטות לנופף בכל בדל סיפור אמיתי או מפוברק עליהן, יותר משהיא מעידה עליהן, מעידה על המציגים את בדלי הסיפורים ועל קוצר הבנתם את הנושא. כנראה שבכל זאת לא מיותר להזכיר: גם מי שהתנהגותה לא ראויה, זכאית לחסינות מפני התנהגות לא ראויה.

יכול להיות שלא בית המשפט הוא הזירה הראויה להתמודד עם פרשת רמון. יכול להיות שהוא ייצא זכאי במשפטו. יכול להיות שהמטוטלת התודעתית נעה רחוק מדי ויעבור זמן רב עד שהיא תגיע למקומה החדש, המתאים יותר לעולם החדש. אבל המהפכה התרבותית והחברתית הזאת שאנו נתונים בעיצומה, מרתקת וקשה להפריז בחשיבותה. ואפשר להירגע, כללי המשחק החדשים לא ימנעו מנשים להתקבל למקומות עבודה. היום כבר לא עושים טובה שמעסיקים נשים; הן גורם חשוב מדי מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. הכללים החדשים גם לא יבטלו מחמאות על תסרוקת או בגד חדש בבוקר במשרד. כמו שאמר מי שאמר, להבדיל, פורנוגרפיה, גם אם אתה לא יודע להגדיר אותה, כשאתה נתקל בה, אתה יודע שזו פורנוגרפיה. ובמבחן האדם הסביר, אין קושי להבדיל בין יחסי עבודה וידידות, וגם חיזורים מקובלים, לבין הטרדה בלתי סבירה בעליל. גם אם מי שנאשם בה הוא אושיית תקשורת מוכרת ורבת קסם. ואם הפרשיות האחרונות יתרמו להנהגת קוד לבוש והתנהגות חדש לשני המינים במקומות ציבוריים, מה טוב. ואם הן יגרמו לבוס אחד בלבד לחשוב פעמיים לפני שהוא שולח יד, גם זה משהו.

גיליון 65, נובמבר 2006