סימן הנראה ככרוכית (צילום: ZEN רשיון CC)

פרובוקציה ופבריקציה

הכותרת הראשית שמפרסם הבוקר "הארץ" לקוחה מנתוני סקר על נטיות ההצבעה של אזרחי ישראל בבחירות שמועדן טרם נקבע ("קדימה מתחזקת, העבודה קורסת"). נראה כי בעיני עורכי העיתון, התוצאות דרמטיות במיוחד, שכן הכותרת הראשית מלווה בכמה פסקאות פרשנות, המופיעות אף הן על עמוד השער של העיתון [יוסי ורטר]. בסיום הידיעה מובטח כי "הסקר המלא" יובא מחר, כאילו מדובר באיזו סחורה חמה שמוצדק לצפות לה. הנתון המעניין ביותר העולה מתוצאות הסקר הוא של"הארץ" לא היה הבוקר כל מידע חדשותי אמיתי להביא ככותרת ראשית לקוראיו.

דווקא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "פרשת ברק: המסמך החדש" – משתלבת באופן מושלם עם הסקר המלמד על התרסקותה של מפלגת העבודה, וגם מחדשת משהו לקוראיה. המסמך שאליו מתייחסת הכותרת הוא "מסמך הנראה כאי-מייל", לשון כותרת המשנה. מה זאת אומרת "מסמך הנראה כאי-מייל"? ובכן, בכתובת השולח מופיע סמל הכרוכית הידוע (@), וכך גם בכתובת הנמען, ובכלל הוא "נראה כאי-מייל". מדוע אפוא לנקוט זהירות כה גדולה בהגדרת המסמך כאי-מייל? משום שנראה שגם ב"ידיעות אחרונות" שותפים לפחות לחלק מהספקות שמעלה אהוד ברק באשר לאמינותו של המסמך.

אבל עוד לפני הספקות, המסמך עצמו. לפי הידיעה [צח שפיצן], המכתב נשלח מזיו לוטנברג, חתנו של ברק, אל שר הביטחון ואל אשתו. בכמה שורות קצרות המופיעות בו כלולות הוראות לשיחה עם משפחת פדרמן: "ברר איתם איך רושמים בחוזה. דן או חברה אחרת. להזמין אותם לארוחת ערב לחימום... זהו", ובחלקו העליון של המסמך מצוין בכתב יד, "לשיחה עם א.", כשכל אדם שפוי בדעתו אמור להבין כי מדובר באהוד ברק. אם המסמך מהימן, הרי שלפנינו עדות לעירוב בין פוליטיקה, עסקים ועסקיה של אשת פוליטיקאי, שכן אותו פדרמן עשוי להיות מיכאל פדרמן, שתרם בעבר לא מעט כספים לברק, ובבעלותו לא רק רשת מלונות דן, אלא גם החברה הבטחונית אלביט-מערכות, "שלה יש קשרים ועסקים רבים עם מערכת הביטחון שבראשה עומד ברק", כפי שמציין שפיצן.

ברק, בתגובה, מנסה להעביר את מרכז תשומת הלב מתוכן המסמך לנושאים אחרים (=לעשות ספין), ובעיקר למהימנותו של המסמך, לאופן שבו נחשף ולאינטרסים העומדים מאחוריו. "על פניו העניין נראה מפוברק", כותב ברק בתגובה לידיעה, ומכנה את המסמך "פרובוקציה ופבריקציה", ביטוי המלמד כי למרות כל העוינות ומאבקי העבר שלו מול שמעון פרס, בכל זאת למד דבר או שניים מיכולות הניסוח והחריזה של נשיא המדינה.

עוד כותב ברק בתגובתו כי במסמך שהוצג לפניו חסרים פרטים וכי "במידה והתאריך והתוכן הנוסף בידכם, אתם הופכים לשותפים לפברוק. במידה והם אינם בידכם, אני חוזר ודורש מכם באופן רשמי ומוסמך להעביר את החומר המלא למשטרה על מנת לבדוק מי עומד מאחורי העניין [...] לדעתי, במידה ואכן המסמכים מפוברקים ו/או מוצגים בצורה מניפולטיבית, מדובר בנושא שיש בו עניין ממדרגה ראשונה לציבור, וחובתכם האזרחית כעיתון מוביל במדינה לפעול לחשיפת המניפולציה".

המפסיד הבולט מכל המהומה הזו הוא עיתון "מעריב", שמפרסם הבוקר ידיעה מקדימה [בן כספית] לסיפור שיתפרסם מחר במוסף השבת של העיתון ("מוספשבת"), ולפיו ברק שימש במשך תקופה ארוכה כיועץ בשכר חודשי קבוע לחברת בלורידג', שבעליה הוא אחד התורמים לברק ומי שניהל משא-ומתן לרכישת חברת הייעוץ שהקימה אשתו של ברק. ההחלטה לדחות את פרסום הסיפור ליום שישי, על העובדות המופיעות בו, גורמת לו להחוויר לעומת הפרסום של "ידיעות אחרונות".

נתונים מפתיעים במדד האיפוק

מטוס ובו יותר מ-150 בני-אדם התרסק אתמול בספרד. העובדה כי למיטב ידיעת עורכי העיתונים הישראליים לא היו במטוס ישראלים אמורה להיות ברורה לכל מי שמתבונן הבוקר בשערי העיתונים: ב"מעריב" האירוע מוזכר במשבצת קטנה בפינת השער, כך גם ב"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" האירוע זוכה לטור צדדי מעל הקפל, בן שתי פסקאות, וב"ישראל היום" ההפניה מהשער נדחקת לשורה אחת בתחתית העמוד. יודע כל צרכן תקשורת ישראלית ממוצע: כך לא מדווחים על אירוע שנהרגו בו אזרחי מדינתו.

יחד עם זאת, כשבוחנים לעומק את הסיקור, מגלה מדד האיפוק תוצאות לא צפויות (המדד בודק כמה שורות מסוגלים הכתבים והעורכים להתאפק בטרם יציינו את העובדה כי לא ידוע על הרוגים ישראלים באסון).

כבר בסוף הפסקה הראשונה בדיווח שעל שער "הארץ" [שירות 'הארץ'] מצוין כי "לא היו ישראלים על המטוס", ובידיעה המלאה, המופיעה בעמ' 3, מידע זה מופיע בסוף הפסקה השנייה. בדיווח ב"מעריב" [רוני בר] דוחים את הדיווח על כך עד לסיום הפסקה החמישית, ואילו בידיעה שמפרסם הבוקר "ידיעות אחרונות" [מנחם גנץ] לא כתוב כלל על הימצאותם או העדרם של ישראלים מהמטוס(!), כאילו יש ערך חדשותי של ממש בהתרסקות גם בלי לדווח על הרוגים ישראלים. ב"ישראל היום" שוב מוכיחים את מידת הפטריוטיות שלהם, והמידע על כך, שככל הידוע אף ישראלי לא נספה באסון, מופיע כבר בכותרת המשנה.

הקמפיין של משרד הביטחון

הכותרת הראשית של "מעריב" – "בכירים בצה"ל: 'אולמרט נותן יד לפגיעה בביטחון'" – היא חלק מהמאבק התקשורתי המתנהל בימים אלה על תקציב המדינה, והנתח הצפוי למשרד הביטחון. חלק אחר מהמאבק נגלה בעמוד הדעות של "דה-מרקר", שם כותב הבוקר מהרן פרוזנפר טור תחת הכותרת "ההשקעה בביטחון תורמת לחוסנה הכלכלי של ישראל". לדברי פרוזנפר, "ההשקעה בבטחון המדינה הכרחית להבטחת קיומה של ישראל ותורמת לחיזוק הכלכלה הלאומית [...] ללא ביטחון לא תתאפשר צמיחה כלכלית וללא כלכלה חזקה לא ניתן לממן את צורכי הביטחון לאורך זמן". בסיום הטקסט מצוין כי תא"ל פרוזנפר הוא ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון ויועץ כספי לרמטכ"ל.

הקמפיין של החינוכית

יפה ויגודסקי, מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, כותבת במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" על הניסיון האחרון לסגור את התחנה. "מאחורי נסיון החיסול הממוקד של החינוכית", כותבת ויגודסקי, "מתחבא האינטרס של זכייניות הרייטינג, הלוטשות עיניים לכבשת הרש – אותן רצועות שידור קצרות שהחינוכית מקבלת מערוץ 2. אם יסגרו את החינוכית, נקבל, כתמורה, עוד תוכנית ריאליטי".

ב"דה-מרקר" מדווחת אופיר בר-זהר כי עמדת משרד האוצר בעניין היא ש"אין מקום לכך שהממשלה תהיה הבעלים של ערוץ שידור בטלוויזיה החינוכית – בייחוד כאשר שוק הטלוויזיה הוא שוק מגוון ועשיר". לידיעה מלווה תצלום כפול של שר האוצר, רוני בר-און, ושל הבובה קישקשתא. מבחינה חיצונית לפחות יש דמיון בין השניים, אף כי ניכר במבטו של קישקשתא שהוא תמים בהרבה משר האוצר של ממשלת ישראל.

כמה שיותר רווח

המוסף "דה-מרקר ויק" מקדיש היום כמה עמודים לענייני תקשורת. ראיון עם מתיאס דופנר, מנכ"ל ענקית המדיה הגרמנית אקסל-שפרינגר [אורה קורן], זוכה לכותרת "בטוח שהעיתונות תשרוד". כוונתו של דופנר היא לעיתונות הכתובה, אבל לאו דווקא לעיתונות המודפסת. דופנר מצהיר על כך שהוא ממתין לעיתון דיגיטלי, שיבוא על מסך שטוח וגמיש.

לפי דופנר, "העיתונות הכתובה תשרוד יותר זמן משחושבים, אבל התפקיד וההיקף שלה וכן הפרסום בה יהיו בירידה. מנגד, התקשורת הדיגיטלית באונליין ובמכשירים סלולריים תתפתח, וזו הזדמנות לעיתונאים. מי שמאמין בעיתונות איכותית אינו צריך לחשוש. זו הזדמנות עצומה וצריך לאחוז בה, להשאיר את התכנים של העיתונות הכתובה, את המחקר ואת הניתוחים, ולהרחיב את המותג מהעיתון הכתוב לתקשורת הדיגיטלית".

לדבריו, "לא צריך לשנות את התוכן [...] אנשים מתעניינים כבר אלפי שנים באותם דברים: כסף, כוח, מוות, פשע, משחקי ספורט ומה שקורה בשכונה. הם ימשיכו להתעניין באותם דברים עוד שנים רבות. לכן אני לא מאמין במתכון חדש של תכנים".

בתשובה לשאלה "מהו רווח טוב במגזר העיתונות" אומר דופנר: "כמה שיותר. זה לא יכול להיות מספיק רווחי".

ראיון נוסף המתפרסם בגיליון מביא את עמדותיו של ניק וורן, העורך הראשי של CNN אירופה [אפרת נוימן].

"החוכמה היא לשדר לכמה אוכלוסיות שונות ולתת את המגוון הרחב ביותר של זוויות", אומר וורן. "יש לנו כיום גם הרבה תוכניות לייף סטייל, נסיעות עסקים, סרטים, ספורט ותוכניות לילה – דברים שלא עשינו לפני שש-שבע שנים. התרחבנו כדי לעניין יותר אנשים". בתשובה לשאלה "עד כמה אתם מתלבטים אם להבליט את הנושאים המעניינים או החשובים" עונה וורן: "אנחנו מאזנים כל הזמן בין החשוב לפופולרי".

מעניין יותר מהראיון עצמו הוא הטקסט הנלווה אליו, מאת בריאן סטלטר, המתורגם מה"ניו-יורק טיימס". לפי סקירה זו, "רשתות הטלוויזיה נפטרות מחדרי החדשות" באזורים מרוחקים, ובמקום צוותים גדולים שולחות מחלקות החדשות של רשתות השידור בארה"ב "כתבים מזן חדש, שנקראים לעתים 'מופע של איש אחד'". כתבים אלה מתפקדים כמפיקים, צלמים ועורכים של עצמם בעזרת מצלמות קטנות, מחשבים ניידים וחיבור לאינטרנט. "איכותה של כתבה שהופקה על-ידי ארבעה אנשים עולה ברוב המקרים על זו של כתבה שהפיק אדם אחד", כותב סטלטר, "אך בעבור כתבות רבות, בייחוד כאלה שמתפרסמות באינטרנט, די בעיתונאי מיומן אחד".

מדשאות היוגה מוגנות מפני צלמים

"גלובס" מדווח על הקמתו של מגדל מגורים יוקרתי ה"חסין מצלמי פפרצי" [אריאל רוזנברג]. הדיווח שאוב מידיעה שהתפרסמה ב"לוס-אנג'לס טיימס", ולפיה חברת אלעד-נכסים שבשליטת יצחק תשובה מקימה בעיר מגדל ש"מתהדר בכך שהוא הראשון המעוצב ספציפית לחסום עדשות חטטניות". איך אפשר למנוע מצלמי הפפרצי לתעד את הידוענים באמצעות ארכיטקטורה ועיצוב פנים? לפי "החומר הפרסומי לנכס", יהיו במגדל המגורים "פטרולים מסביב לשעון של 'מאבטחי VIP ישראלים מאומנים', מעליות פרטיות לתוך הדירות, וגדרות גבוהות המגוננות על בריכת השחייה ועל מדשאות היוגה מפני מציצנים. אפילו הצורה של המגדל, חצי סהר, מתפרסמת כתחבולה נגד פפרצי".

מנגד מדווח כי צלמי הפפרצי "לא מתרשמים מהפרויקט". צלם בשם ג'יילס האריסון אמר ל"לוס-אנג'לס טיימס": "זה פרסום חסר ערך [...] הצלמים לא נכנסים לבניינים כדי להשיג תמונות. הם מחכים עד שהאנשים יוצאים".

ענייני תקשורת

יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" שעיתון "ישראל היום" ייצא במהדורת יום שישי כבר במהלך אוקטובר הקרוב, חודשים מספר לפני התכנון המקורי. הקדמת המועד נובעת, ככל הנראה, מהתוצאות המרשימות של חשיפת העיתון לציבור, כפי שעלה מסקר TGI האחרון. לפי הידיעה, המהדורה עשויה לכלול שלושה חלקים – העיתון היומי, מוסף סופשבוע ומוסף פוליטי נפרד.

עוד מדווחת גאוני כי נדחה מינויו של ד"ר חליל רינאווי לתפקיד מנהל הטלוויזיה בערבית, וזאת בשל מחלוקת בקרב חברי ועדת האיתור של רשות השידור. יושב-ראש אגודת העיתונאים בתל-אביב, יוסי בר-מוחא, התנגד למינוי.

טור הפרידה הסאטירי של אילנה נורמן מרשת "העיר", שעליו נכתב אתמול כאן, מופיע הבוקר במהדורה המודפסת של "עכבר העיר" בלא שעבר כל צנזורה נראית לעין. בטור זה מוקיעה נורמן את מקום עבודתה, מכנה אותו "תאגיד מפלצתי", ומחמיאה לקברניטיו על "הסטארט-אפ הגאוני: הפיכת העיתון לנייר טואלט". עצם הנכונות להדפיס את הטור ראויה לשבח, ואוצרת בחובה את התקווה שמשהו מהרוח הרעננה עוד נותר ברשת המקומונים של "העיר".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי לפי הערכות של "גורמים המקורבים" לבעלי ערוץ 10, הערוץ עשוי להחשיך את המסך במקרה שהרשות השנייה תפרסם מכרז חדש להפעלתו.

גדעון לוי כותב בעמוד המאמרים של "הארץ" על האופן שבו סיקרה התקשורת הישראלית את המלחמה בגיאורגיה, ומציין כי למעט כתב צבאי אחד, אור הלר מערוץ 10, נמנעו הכתבים הצבאיים מלהשתתף בסיקור המלחמה.

"את המלחמות שלהם הם אוהבים ליד הבית", כותב לוי, ומסביר כי "לא מדובר בעניין מקרי כלל ועיקר. הוא מעיד על אופי העבודה של כתבינו ופרשנינו, 'מרי הביטחון'. בגיאורגיה הם לא חברים של הגנרלים, הם גם לא משרתים כקצינים בכירים במילואים של צבאה, ואין להם עניין לדחוף את גיאורגיה לעוד ועוד פעולות אלימות, כפי שהם עושים כאן. לכן הם לא יכלו לבצע את עבודתם כפי שהם רגילים".

ארז פריש, כתב "ישראל היום" בלונדון, מביא ידיעה קצרה שלפיה עמותת הצדקה של ה-BBC העניקה 40 אלף דולר לארגון שמימן את פעילויות התעמולה של המחבלים שביצעו את הפיגועים בלונדון בשנת 2005. פריש מדווח כי הפרשה נחשפה בתוכנית התחקירים של ה-BBC.

אסי דיין מקבל הבוקר ארבעה עמודים להצגת ציוריו ומחשבותיו בעיתון "העיר תל-אביב". כותרת המשנה קוראת: "כנראה לאסי דיין שוב נגמר הכסף לריטלין, אז הוא שלח עוד ציורים לפרסום ומכר בזול את הסודות של אבא. העורך שוב עשה ג'סטה".