יותר משהאווירה התקשורתית שהתפתחה כלפי הבחירות לנשיאות באיראן מבוססת מידע, היא היתה – ועודנה – מבוססת על משאלת לב. מלכתחילה קשה היה להשתכנע כי יש בסיס לתקוות המערביות שהוטלו על כתפיו של מיר חוסיין מוסאווי, מועמדם של אלה המוגדרים כמתונים, שיצליח להדיח את הנשיא לאחר ארבע שנות כהונה.
הישגו של מוסאווי ראוי להערכה. שליש מ-35.5 מיליון קולות הבוחרים הוא בהחלט מספר מכובד, שבוודאי אומר משהו על חוסר שביעות רצון של חלק ניכר מהציבור האיראני מפועלו של הנשיא המכהן. אבל התקווה למהפך (או שמא למהפכה) שיצרה העיתונות על גבו של מוסאווי לא היתה מבוססת בשום שלב במערכת הבחירות על ניתוח מידע ממשי.
הציפיות שהתפתחו והאכזבה, שהפכה לתרעומת, על הטיית התוצאות מעידות על מצב העיתונות יותר משהן מעידות על המצב באיראן. ביום שישי ה-12 ביוני, יום הבחירות, נהג "מעריב" כמי שמריח מהפך, ופירשן בשיטת הפוך על הפוך, כפי שנוסח בכותרת המשנה לרשימת הפרשנות של בן כספית: "אם אחמדינג'אד יובס היום, נתגעגע אליו. אין מי ששירת את האינטרס ההסברתי של ישראל טוב ממנו".
"הארץ" בישר, בהסתמך על סוכנויות הידיעות, על קרב צמוד, מה שהתברר כבר בשישי בלילה כטעות. מעבר לעיבוד המידע במערכת החוץ שלו, "הארץ" תירגם לעמודי החדשות שני מאמרים: האחד מאת דיסידנט איראני שהיה ממקימי משמרות המהפכה, והשני, המובלט, הוא של ג'ייסון רזאיאן, שעל-פי אופן הצגתו ב"הארץ", עלול להיחשב שליח ה"ניו-יורק טיימס" לטהרן. רזאיאן הוא בעצם "תורם" לעמודי הדעות של העיתון, המשמש שליחו המיוחד של מגזין האונליין "טהרן ביורו" – אוסף בלוגים של איראנים-אמריקאים המציעים "מידע, להבדיל מדיסאינפורמציה", על הנעשה באיראן.
רזאיאן מתפעל מן המעורבות הפוליטית הגבוהה שגילה הציבור הטהרני ומאווירת הקרנבל שעורר מסע הבחירות בעיר. אבל הוא גם מקפיד לסייג את דבריו, באופן חריג בסגנונו: "אם לשפוט על-פי מה שנראה ברחוב, תומכיו של מיר חוסיין מוסאווי [...] מייצגים חתך רחב יותר של האוכלוסייה העירונית באיראן. אך אולי זה רושם מוטעה". ייתכן שהכנות הנדיבה הזאת מקורה ביושרה עיתונאית, אבל אפשר שהכותב מנסה לא להרחיק לכת בתחזיתו, שמא ייאלץ להתמודד באופן אישי עם תוצאותיה.
כריסטיאן אמנפור, שיצאה לטהרן כשליחת CNN, התרשמה באופן דומה. באחד מדיווחיה ציינה כי על-פי משאל שערכו היא וצוותה ליד אחת הקלפיות בעיר, יותר אנשים דיווחו כי הצביעו למוסאווי. אבל היא הקפידה להבהיר כי זהו משאל בלתי מדעי לחלוטין, ועל כן בלתי מייצג. אמנפור תיארה את יום הבחירות הססגוני והדגישה את הגל הירוק האופוזיציוני ששטף את רחובות טהרן, אבל נזהרה מלהוציא מכך מסקנה, בהשאירה את הכל פתוח: "כשעל כף המאזניים מוטל כה הרבה בזירה הביתית והעולמית, רבים קוראים לכך 'בחירות של מפנה'". מפנה, אולי, אבל שינוי מיידי – לא בהכרח.
כותרת הדיווח של אמנפור במקור היא "הפער מצטמצם במירוץ הבחירות האיראני". "ידיעות אחרונות", שתירגם את רשימתה, העדיף להכתיר את הדיווח בכותרת "אחמדינג'אד בלחץ אטומי", לתועלתם של קוראיו נמוכי מנת המִשכל שאינם מסוגלים לעכל כותרת עניינית.
הן אמנפור והן רזאיאן מדווחים מטהרן, שבה חיים כשמונה מ-66 מיליון תושבי איראן. בשש הערים הגדולות במדינה חיים בסך-הכל כ-16 מיליון תושבים, פחות מרבע מכלל האוכלוסייה. השאר הם תושבי הפרברים, ערי השדה והאזורים הכפריים. מראית עין ומשמע אוזן של כתב בטהרן יכולים אפוא להעביר הלכי רוח של הנעשה בלב לבו של המרכז האורבני בעיר הבירה, ולא הרבה מעבר לכך.
משום כך יכול היה הצופה המתמיד בדיווחיו של צבי יחזקאלי בחדשות 10 להסיק כי כל נשות איראן הן יאפיות מטופחות העוטות על עצמן ברישול אופנתי צ'אדורים מסוגננים, וכי השדרות של טהרן הן שדרות המעצבים. זה מעניין, דרמטי ויש לכך בוודאי חשיבות רבה, אבל לא ברור כיצד אפשר להקיש מן הדיווחים הללו על תוצאות הבחירות יותר משאפשר להקיש מדיווחיו של כתב זר הנוחת במסוקו בכיכר המדינה על כוחו האלקטורלי של הרב עובדיה יוסף.
לי הזכיר הבאזז סביב הצלחת האופוזיציה בטהרן את הבאזז התל-אביבי במערכת הבחירות העירוניות בנובמבר 2008, דב חנין נגד רון חולדאי.
חנין הצטייר בתקשורת כמטיאור כריזמטי שסחף את ההמונים, גם אם היה ברור שסחף בעיקר את הצעירים, שחלקם במרקם העירוני מוגדר ואין בכוחם להכריע את המערכה. גם העובדה הידועה כי רוב הציבור העירוני, המבוגר יותר, מרוצה מראש העיר המכהן לא גרעה מהתלהבותה של התקשורת (הצעירה) ומרצונה במהפך. בתל-אביב, שאפשר לקיים בה סקרים מדויקים למדי, נטו כמה מהעיתונים המקומיים לערוך משאלי בחירות מאולתרים. אילו המדגם שנאסף בין מצביעי קפה מסוים בלב העיר היה מדגם מייצג, חד"ש היתה זוכה לרוב מוחלט לא רק בעירייה, אלא גם בכנסת.
מתוך הסרט "מכתבים אל הנשיא" (צילום מסך)
כצרכן תקשורת שלא מתיימר להבין לעומקה את ההוויה האיראנית, הייתי מתפתה אולי להצטרף לחגיגות הדמוקרטיה בטהרן ולמהפך שהן מבשרות, אלמלא הזדמן לי לצפות באחרונה בסרטו של במאי התעודה הדני פטר לום, "מכתבים אל הנשיא". לום, המתמחה בתיעוד המתרחש במדינות שבהן עין המשטר פקוחה, זכה בהיתר להצטרף לפני כשנה לכמה ממסעותיו של הנשיא אחמדינג'אד לערי השדה ולכפרים, והוא תיעדם בשיטתיות עד שסר חנו ועימו אישור השהייה שלו במדינה. מן החומר שצולם והוצג בהקרנה פרטית בפסטיבל "דוק אביב" עולה עדות מאירת עיניים על מקור כוחו וסוד קסמו של אחמדינג'אד בעיני בני עמו, בעיקר פשוטי העם.
אחמדינג'אד לא החל במסורת הקשר בין הנשיא לעמו, אבל הוא מיטיב להשתמש בה. מסורת, שעל-פיה האיראנים מציפים את נשיאם במכתבים ובהם הם שוטחים את קשי חייהם ומבקשים בקשות אישיות. מיליוני מכתבים כאלה מתקבלים בלשכת הנשיא, ויחידה קטנה ומובחרת ממיינת אותם, עונה לכמה מהם ומטפלת במקצתם באופן מעשי. במהלך ביקוריו בעיירות השדה היה אחמדינג'אד במיטבו. חם, פשוט, נעים הליכות ובמפתיע – נגיש לחלוטין.
הוא נטמע בקהלו, מחבק, נוגע, קורן חום. הקהל מצדו מתרפק עליו כעל אב דגול ומנהיג נערץ (צעירה אחת מתערפלת ומתעלפת כשהיא ניצבת מולו, כאילו היה כוכב רוק, והוא מטפל בה ברכות, כאילו היה אביה). מן הסרט עולה בבירור הפער שבין תושבי טהרן, הבוחנים את מנהיגותו של הנשיא בגישה ביקורתית על-פי ביצועיו בתחום הכלכלה וזכויות הפרט, ובין הכפריים, המתייחסים אליו בקרבה והערצה, כאל אב, נביא ומושיע.
מהסרט אפשר לראות בבירור כי כאשר אחמדינג'אד נואם, זהו הקהל האמיתי שאליו הוא מכוון את דבריו. אפשר לראות מדוע הוא מלעיט את קהלו בחלומות על כוחו של האסלאם ועל עצמאותה של הממלכה העתיקה, ולהבין מדוע הוא ממצב את עצמו כמאמין אדוק, ממשיך מסורת המנהיגים השיעים, האחד שיביא גאולה. ברור מכאן למה משמשות אמריקה וישראל – כאובייקטים שמעולן איראן צריכה להיגאל.
בהקשר רחב יותר, היו פרשנים שנסחפו לראות בניצחון הצפוי של המתונים באיראן המשך למהפך בבית הלבן ולמפלת החיזבאללה בלבנון. הם כנראה לא קראו את ניתוחו של יגאל לביב ב"דעות היום" בנענע 10 (11.6.09), המסביר מדוע חלוקת הכוח הבלתי שוויונית בין הפלגים השונים בפרלמנט הלבנוני בנויה כך שלא תאפשר למיעוט אחד, השיעים במקרה זה, לצבור כוח פרלמנטרי התואם את משקלם בדעת הקהל.
בכיסוי הבחירות באיראן ניכרת התקשורת המערבית (והישראלית בכלל זה) בחולשותיה. עצלות, וחיפוי על העדר נתוני אמת במשאלות לב. עצלות, יש להניח שמקורה בדלות האמצעים. מעט עיתונים היו יכולים לממן שליח מיוחד, המתמחה באיראן, שילווה את מסע הבחירות בשלביו האחרונים. קושי נוסף נגזר מכך שכל המידע הזמין המוזרם מאיראן צבוע בצבעי סדר יומם של הצדדים, בין אם בשירותם של נאמני השלטון הקיים, האוחזים בידם את ברזי המידע, ובין אנשי האופוזיציה והגולים הפוליטיים – כל אחד וסדר יומו המוטה על-פי משאלות לבו.
לא שאני מבין משהו בהוויה האיראנית, אבל כאשר שידרו בשבת בבוקר את התוצאות, שמשמעותן ניצחון גורף בסיבוב אחד של אחמדינג'אד על יריבו, לא הופתעתי. כשאין ציפיות, לא מתעוררת אכזבה. אני מסתכן בהנחה שגם להפגנות המחאה המרשימות אחראיות חבורות אקראיות של צעירים מיליטנטים. אולי עוד נשמע מהם בעתיד, אבל כרגע, ולמרות הטענות על זיופי בחירות שהעיתונות (גם שלנו) ששה להפיץ, גם הם יצטרכו להכיר בכך שהדרך להחלפת השלטון באיראן עוד ארוכה.