שני סוגי שולחנות חג מציע הארגון "לתת" לקראת ראש השנה. האחד וירטואלי, באתר הארגון, ובו אפשר במחיר 10 שקלים לפתוח שולחן חג או להצטרף לשולחן החג של ידוען זה או אחר, ממיקי גבע ועד מיקי חיימוביץ'. האחר ממשי, וגם הוא וירטואלי: אלפי כסאות הוצבו סביב שולחנות מכוסים במפות וצלחות ריקות בכיכר רבין בתל-אביב. ב"מיצב הגרנדיוזי" מבקשים המארגנים להמחיש כי כדי לאפשר לכל הנזקקים במדינה לשבת ולאכול בחיק משפחותיהם, נדרש שטח הגדול פי 250 משטח הכיכר.
משהו משתנה בטיב הנתינה בשנים האחרונות. מי שעוקב אחרי מבצעי ההתרמה הספקטקולריים של "לתת" עשוי להתרשם כי עד 1996, השנה בה הוקם הארגון כארגון גג לעמותות וגופי סיוע לנזקקים, התפלשו הנזקקים בעוניים, אם בכלל היה עוני בישראל. מהפעילות הנמרצת עלולים להתרשם כי עוני הוא מגפה שפרצה בתריסר השנים האחרונות, ו"לתת" הוא התרופה.
שלא כארגונים המתגייסים לסייע לאנשים שסובלים ממצוקה ספציפית – אם בתחום הלקות, נכות, מחלה, מגבלה, העדר זכויות – עיקר פעולתו של "לתת" הוא במרחב הפתוח. הוא שמגדיר מיהו נזקק, קובע לְמה הוא נזקק ופועל לספק את הצרכים שהגדיר. "לתת" הוא גוף ארצי, שפועל (בשיתוף עם עוד 150 עמותות בכ-100 יישובים) בפרישה לוגיסטית רחבה, עם מחסני מלאי ממחושבים, ניהול מקצועי, אתר אינטרנט מושקע, מתנדבים רבים ויכולת להתרים ולגייס לפעולה גופים עסקיים וציבוריים ואת הציבור כולו.
"לתת" הוא ארגון של שנות האלפיים. יוזם, מתאם, דוחף ומשווק, משנע טונות מזון אל מאסות של אנשים. ארגון הפועל בדפוסי החדירה וההתפשטות של הרשתות המסחריות, שמחליפות את הקמעונאים הקטנים העצמאיים. "לתת" לא מאכיל רעבים, כי אם מבקש להפחית את "אי-הביטחון התזונתי" של אוכלוסיות שקרובות ל"קו הרעב", בפעילות השוטפת ובמבצעי החגים שהוא מקיים.
דווקא חוזקו ומקצועיותו של "לתת" הם שדורשים את תשומת לבה של העיתונות. השינוי שיצר "לתת" ביחסים בין הקהילה לנזקקים הוא לכאורה לוגיסטי, ניהולי, שיווקי. אבל בפעילותו האגרסיבית יוצרה כאן, בלי משים, תרבות חדשה – לצד הייעול בדחיפת המזון לנצרכים, הוא מצמיח תופעות לוואי שהשפעתן טרם נבחנה.
בדרך פעולתו הופך "לתת" את ה"מתן בסתר" האינטימי בין תורם לנתרם לתעשיית נתינה ראוותנית, שבה הארגון הוא המרכז. המתנדבים פועלים באור הזרקורים, ואילו המקבלים, שזוכים בחבילת חג, נותרים עמומים, חסרי פנים, אנשים שסיפורם לא ידוע, שלא ברור אם מצוקתם היא בת תיקון ומהי הדרך להיחלץ ממנה. התורמים, מצדם, עושים מעשה ראוותני לא פחות, וירטואלי כמו קמפיין הכסאות הריקים. הם יכולים לסמס תרומה, לשחק בלתרום ברשת, לצפות במיצב ולצאת מזוככים. אם הם ידוענים, הם יזכו להוסיף את התואר פילנתרופים לשאר מידותיהם הטובות.
זה כמה שנים שהפקות החגים של "לתת" הן אירוע שבו הארגון ממתג את עצמו כנותן הלאומי. "לתת" מגייס את טובי הפרסומאים, המפיקים והמשווקים, ואליהם מצרף את הידוענים והטאלנטים. גם התקשורת מגויסת. לא רק בכיסוי עיתונאי של הפעילות, אלא גם במישרין, בשיתופי פעולה. כך גופים כגלי-צה"ל, yes, אורנג' וכמובן השת"פ של המדינה בין הנותן של המדינה לעיתון של המדינה – "ידיעות אחרונות" ו-ynet.
"סלבס קוראים לתת", ynet
התקשורת בכללה מתמסרת ברצון, לעתים בהתלהבות, לדרך הפעולה הזאת. קשה להפוך מתן בצנעה לסיפור עיתונאי קולני, וגם יוזמה כמו זו שהכניס יאיר לפיד ל"אולפן שישי", להביא סיפורי נתינה ומעשים טובים, נתקלת בקושי מובנה: הסיפור צריך להיות מיוחד במינו וגיבורו צריך להיות בעל אישיות יוצאת דופן, שעוברת מסך. לעומת זאת, אין כמו התקשורת בכיסוי מבצעים גדולים, הפנינג, משחקים, אירועים המוניים, תחרויות מי תורם יותר.
קל לכסות את מבצעי החגים של "לתת", המשתלבים היטב ברוטינת החגים של התקשורת. קל לשקף את קמפיין "לתת 200 אלף ארוחות חג", שפרסומאי בכיר הגה (בהתנדבות) יחד עם חברת הפקה נודעת שאחראית למיצב המיוחד. והנה, קמפיין החגים כבר היה למסורת והוא מתהדר אפילו במדליה בפסטיבל ניו-יורק בקטיגוריה "חדשנות בפרסום", שבה זכה על הקמפיין הקודם, "העצרת הדוממת", שבמסגרתו הוצבו בכיכר אלפי דמויות קרטון "כסמל למיליון איש שאין ידם משגת לארוחת חג". מיליון איש?
שום מאמץ לא נדרש מהתקשורת כשהיא מדווחת על "הערוץ הייחודי שהושק באתר הארגון", "ארוחת החג הווירטואלית", רעיון שמקורו בבית-יוצר אינטראקטיבי ידוע ו"תכליתו להניע גולשים ברשתות החברתיות לתרומה אקטיבית". קל לספר כי הנתינה תיעשה הפעם בשליחת מסרונים שכל אחד מהם הוא תרומה של 10 שקלים, וכי יוקמו עמדות ממוחשבות בכיכר, שבאמצעותן אפשר יהיה גם לסור ל"קיוסק" ביו-טיוב, "שממנו ניתן לשלוח מסר של תקווה לשנה החדשה למשפחות הנזקקות".
כך נוצר מצב שארגוני הנתינה נהנים ממטריית החסינות. התקשורת נמנעת מלקיים דיון על אופי פועלם, אולי מתוך הזדהות עם הכוונה הטובה ואולי מחשש להתעמת עם הציבור המתמוגג מן הפסטיבל. לפעמים נכנסת העיתונות לתחום הפלילי של חקירות על אי-סדרים, או לסיפורי המשכורות המנופחות של בכירים בארגונים, אבל נמנעת לחלוטין מדיון בעצם הפעילות ובשאלות כמו מי צריך להיות אחראי לחילוץ שכבת המצוקה ממצבה, לאן מובילה פעילותם ומה בעצם היא מייצרת.
"לתת", כמו כל ארגון תאב גדילה, התחיל בגדול ומשנה לשנה הוא ממשיך לצמוח, ומתגאה בכך כאילו היה גוף עסקי. 50 טון מזון שחילק על-פי דיווחיו בשנת 2001 צמחו ל-3,000 טון בשנת 2007, ונראה שידו עודנה נטויה. בשנת 2008 עמדה עלות הפעילות של "לתת" על כ-40 מיליון שקל (5 מיליון מתוכם מוגדרים כ"עלויות תפעול"). מי יודע מה הם יעדיו לטווח הארוך? האם הארגון מבקש להיות מיניסטריון ההזנה?
חשוב לדעת אם יש סייגים שהארגון שם לעצמו, כך שלא ישחרר בהדרגה את הרשויות המקומיות ואת משרדי הממשלה מתפקידם, ולהבין איך הוא מתכוון לצמצם או לסיים את שליחותו בבוא העת. האם בכלל יש נקודה שבה יתמלאו הביקושים עד רוויה? ש"אי-הביטחון התזונתי" ימוגר? האם יתחיל הארגון בפירוק מרצון? או שיכולת הקיבול של אלפי טונות המזון על-ידי הציבור היא גמישה – ככל שידחפו יותר, כך ייקחו יותר? ואם כך, מה הבעיות החברתיות שיוצרים עודפי מזון המורעפים על אלה שאינם בהכרח נצרכים?
מי הם הנזקקים? "לתת" מאמץ לעצמו את ההגדרה "אי-ביטחון תזונתי" וקובע, על-פי סקרים שהוא יזם, כי 223 אלף משפחות בישראל סבלו מכך בשנה שעברה. לאחר שהגדיר באופן מפורט את טבלת המזון "הבסיסי המינימלי הדרוש לקיום מאוזן ותקין", פועל הארגון לקרב אוכלוסיות נזקקות לעבר הרף הזה.
הנחת היסוד, כמשתמע מן הפרסומים, היא שהגורמים לרמת תזונה לא מספקת הם מחסור באמצעים. זו הנחה שכדאי לעיתונות לבדוק את נכונותה. לא כל מעוטי ההכנסה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי (דוגמה שראוי לבדוק: האוכלוסייה הכפרית, בעיקר הערבית. גם לא כל בעלי ההכנסה הסבירה ניזונים כראוי, מסיבות הקשורות באורח החיים המשפחתי).
"לתת" נאבק ב"אי-ביטחון תזונתי" ובהעלאת הנזקקים מעל "קו הרעב", שני מושגים שהארגון אימץ לעצמו ואשר ראוי לבדוק את כשירותם לשמש תקן למדידת נזקקות. "קו העוני", שעל חישובו מופקד הביטוח-הלאומי, הוא קו יחסי שמעיד על רמת חיים הנגזרת דווקא מכמות העושר שבידי הציבור. האם ייתכן מצב שבו גם כאלה שנמצאים, על-פי הנתונים הרשמיים, מתחת לקו העוני, אינם בהכרח רעבים והתפריט שהם צורכים אינו מעיד על מצוקה תזונתית?
"קו הרעב" של "לתת", בניגוד לקו העוני, מייצג ערך מוחלט ולא יחסי (המחיר הממוצע ברשתות שיווק זולות לסל המזון הבסיסי החודשי למשפחה בת חמש נפשות, כ-2,600 שקל ב-2008), אבל השאלה אם כל משפחה שמוציאה פחות מסכום כזה על מזון בחודש אכן נתונה במצוקה תזונתית ראויה לבחינה ולדיון. הרי מספר לא ידוע של "עניים" שורד הודות ל"כלכלת מזומנים" לא מדווחת. כפי שמספר לא ידוע של קשישים נסמך על שולחנות צאצאיהם, לפחות בשבתות וחגים.
בשש השנים האחרונות, הארגון מפרסם את "דו"ח העוני האלטרנטיבי". דו"ח ערוך ומעוצב כהלכה, שמבוסס על סקרים שנערכים עבור "לתת". כמה מהשאלות בו ראויות להגדרה "שאלות מנחות", ובכל מקרה מאפשרות טווח פרשנות רחב מצד המשיב: "האם יש לך את כל המזון הדרוש לך ולמשפחתך לקיום מאוזן ובריא?"; "כמה ארוחות ביום אתה אוכל?"; "אם לא היית מקבל סיוע מהעמותה – כמה ארוחות חמות היית נאלץ לאכול בשבוע?". אילו הייתי עונה בכנות לשאלות כאלה, ייתכן שהייתי מוצא עצמי (ומייצג מדגמית את הדומים לי) במעמקי קבוצת הסיכון.
כל אלה הם, כמובן, הרהורים ראשוניים בנושאים הראויים לבדיקה עיתונאית. זה לא הולך להיות קל, אבל העיתונות צריכה, למרות אי-הנוחות שבכך, להיכנס לעומקה של סוגיית דחיפת מזון לנזקקים על-ידי תעשיית הנתינה. צריך גם להבין איך זה שבתקציב שנתי הגדול פי 132 (כ-5.3 מיליארד שקלים) מהיקף הפעילות של "לתת", לא מצליחה המדינה, באמצעות משרד הרווחה, להתגבר על המצוקה התזונתית, בהנחה שזו אכן קיימת בסדרי הגודל המוצגים על-ידי הארגון.
שאלה נוספת הראויה לתשומת לב העיתונות היא עד כמה עמוקה צריכה להיות השקיפות הציבורית של נתוני עמותות. באתר "לתת" מתפרסם רק הדו"ח המילולי, שכל עמותה חייבת להעביר לרשם העמותות, נוסף לדו"ח הכספי. בדו"חות הכספיים השנתיים אפשר לעיין רק במשרדי רשם העמותות. אחת מחובות העיתונות היא לדרוש חובת שקיפות כספית פומבית, מלאה ונגישה לכל המעוניין, ולנתח את דו"חותיהן כאילו היו דו"חות של חברות ציבוריות הנסחרות בשוק ההון. זה לא סקסי כמו מסר וירטואלי מהקיוסק ביו-טיוב, אבל אולי יהיה בכך יותר תקווה לנזקקים בפרוס השנה החדשה.
