כפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות"
כבר ביום רביעי האחרון הקדיש "ידיעות אחרונות" את עמוד השער, הכותרת הראשית וכפולת העמודים הראשונה לפתיחת אולימפיאדת בייג'ינג.
רק היום, באיחור של יומיים, מגיע אותו הסיפור ממש, פתיחת אולימפיאדת בייג'ינג, ל"מעריב", וכובש גם שם את השער, הכותרת והעמודים הראשונים. הכותרת הראשית, "זה מתחיל", מודיעה בחגיגיות לקוראי "מעריב" על מה שכל קוראי "ידיעות אחרונות" ידעו כבר לפני יומיים. עם איחור כה בולט בדיווח לא ברור איך "מעריב" רוצה להוות יריב ראוי לעיתון הנפוץ בישראל. דווקא עיתון הנאבק על מקומו חייב להתאמץ יותר ולהקדים את יריביו כדי לזכות בבולטות בעיני הציבור (ואגב, נקודה למחשבה, מתן קרדיט לעיתון שחשף את העובדה כי היום תיפתח האולימפיאדה לא עולה כסף ורק מוציאה את נותן הקרדיט טוב יותר). טיפ קטן ל"מעריב": אף עיתון ישראלי עוד לא הקדיש שער וכותרת ראשית לאולימפיאדת לונדון של שנת 2012. היו הראשונים, ובעוד ארבע שנים, אם עדיין יהיה עיתון העונה לשם זה, תוכלו להציג את השער לקוראיכם בתור תזכורת והוכחה שהייתם שם, הרבה לפני שזה היה רלבנטי.
כרזה מאולימפיאדת לונדון, 1908
ההישג העיתונאי של "ידיעות אחרונות" מאמצע השבוע מאפשר לו להיות היחיד הבוקר שאינו מקדיש דיווח נרחב לפתיחת האולימפיאדה בעמודי החדשות שלו, פרט לידיעה על הספורטאי הישראלי שאיבד את אביו והחליט בכל זאת להתחרות. אפילו "הארץ" מייחד הבוקר את שלושת עמודי החדשות הראשונים (לאחר השער) לפתיחת המשחקים האולימפיים. ולא שיש ל"ידיעות אחרונות" סקופים גדולים שבאים במקום הדיווח מסין (מטוס התרסק, עוזר של אולמרט במעצר בית, בר-און הודיע על תמיכתו בלבני), אבל שוב הוכיח העיתון שהוא יודע לקבוע את סדר היום (הפעם לא רק של מדינת ישראל, אלא של העולם כולו), ולא רק להיגרר אחריו.
הון סמלי חינם אין כסף
"ידיעות אחרונות" ממשיך לייצר את סדר היום של המדינה בעמ' 9, שם מופיעה הבוקר ידיעת-תצלום על הספר "בוכים איתכם – קוראי 'ידיעות אחרונות' נפרדים מאודי גולדווסר ואלדד רגב". בראשית הידיעה תזכורת קצרה: לאחר ש"עם שלם עצר את נשימתו" ו"שביב התקווה הפך באחת לאבל כבד", הזמין העיתון את קוראיו לשלוח מלות תנחומים למשפחות החללים. "מערכת 'ידיעות אחרונות'", כך נכתב בידיעה [גואל בנו וליאור אל-חי], "אספה את כל ההודעות וערכה אותן לספר מיוחד", שהועבר השבוע לבני המשפחה של החללים.
בתצלום המודפס לרוחב העמוד [עמית מגל] נראים שלמה גולדווסר, צבי רגב, מיקי גולדווסר ודניאלה אבני כשהם אוחזים בשלושה עותקים של הספר ומעלעלים בהם. אבני מתבוננת בעותק שמחזיקה גולדווסר, ואילו את העותק שלה היא מחזיקה בידה בדיוק בזווית המאפשרת לקוראי העיתון לראות את כריכת הספר כראוי (המותג "ידיעות אחרונות" מופיע על הכריכה פעמיים. פעם אחת בראש הכריכה, ופעם נוספת כחלק מכותרת המשנה של הספר). במלים אחרות, התצלום מבוים היטב, עובדה המזכירה לנו כי מעבר למחווה, לפנינו תעלול של פרסום עצמי לעיתון, כזה שרגשנים יכנו "מרגש" וציניקנים "ציני".
"זו מחווה אנושית מכובדת של העיתון, ללא רווח בצדה", מצוטטים בידיעה במשותף מיקי ושלמה גולדווסר, ואף שלאורך הידיעה כולה לא מוזכרים עלות הספר או אופן הפצתו, ניתן להניח שהוא אכן לא יימכר למטרות רווח כספי, ואם יהיה איזשהו רווח הוא בוודאי יחולק למען מטרה ראויה. הון תדמיתי, לעומת זאת, יצבור העיתון מהמיזם, והון מסוג כזה קשה הרבה יותר לתרום ולחלק לנזקקים.
הברנז'ה המצומצמת של דרוקר
ועוד על העיתון הנפוץ במדינה: על הרצועה שבחלקו העליון של שער "ידיעות אחרונות" מוצגים מדי גליון יום שישי הסיפורים המרכזיים שהעיתון מגיש לקוראיו. הבוקר נמצאים בשתי קצות הרצועה, רחוק זה מזה ככל הניתן, נחום ברנע ורביב דרוקר. ההפניה לברנע היא לטורו במוסף השבת של העיתון. ההפניה לדרוקר היא לכתבת פרופיל עליו המתפרסמת הבוקר ב"7 לילות" [רז שכניק], לאחר שכבר עשתה כמה כותרות במהלך השבוע.
לפי הפרסומים על אודותיה, איים דרוקר בתביעת דיבה נגד "ידיעות אחרונות" עוד לפני צאת הכתבה, כשלטענת "גורמים בערוץ 10", המניע לפרסום הכתבה הוא ביקורת שמתח דרוקר על "ידיעות אחרונות", עורכו הראשי שילה דה-בר, ולאחרונה על נחום ברנע אישית.
הכתבה עצמה מקבלת את הכותרת "חפיף דרוקר", על שם הכינוי שלפי הכתבה מעניקים לדרוקר מי ששייכים ל"ברנז'ה המצומצמת" של כתבי המשפט והפוליטיקה, "בגלל החפיפניקיות בסיפורים שהוא מביא ובקשר שלהם לאמת", כהסברו של עיתונאי אנונימי אחד. לאורך שלושה עמודים מובא סיפור על כמה מעידות מקצועיות המיוחסות לדרוקר במשך השנים, ומועלות נגדו האשמות באשר לאיכות עבודתו. בין היתר נטען שדרוקר התקשר לרעיית שופט והשאיר הודעה בתור "עורך-הדין רביב דרוקר". דרוקר מכחיש זאת מכל וכל, ויהיה מעניין לראות, אם וכאשר תגיע הכתבה לדיון בבית-המשפט, אם בידי "ידיעות אחרונות" הקלטה של ההודעה.
האשמה נוספת היא כי דרוקר שידר לפני כמה שנים מוושינגטון, אך הודיע שהוא משדר מקמפ-דייוויד. כדי לאשש את הטענה מובא ציטוט של דרוקר עצמו מפאנל שנערך בתחילת 2005 באוניברסיטת תל-אביב, אך מתוך הציטוטים הללו עולה שדווקא רזי ברקאי, שותפו לשידור, הוא זה שהעביר את התחושה כאילו השניים בקמפ-דייוויד. פרט לכך מוזכרים עוד כמה מקרים מעברו של דרוקר, כולל תביעת דיבה שבה הפסיד (העונש: מאות אלפי שקלים), הערכות שסיפק והתבררו כשגויות, וספקות לגבי חוקיות הניהול באגודה שהקים.
ציטוטים רבים ממקורות אנונימיים מציגים לאורך הכתבה את דרוקר באור שלילי, כמי ש"עובד בצורה חפפנית" ואדם שלגביו "לא אחראי זה אנדרסטייטמנט". לאחר שני עמודים וחצי של דיווח ביקורתי על דרוקר, עוברת הכתבה לשתי פסקאות הכוללות מחמאות ממקורות גלויים. מיד אחרי כן חוזרת הכתבה לטון ביקורתי, במעבר אלגנטי ממחמאה להאשמה: "בחדשות 10 מספרים שדרוקר חרוץ מאוד. לפעמים הוא אפילו משתלט על סיפורים שמביאים אחרים".
הטענה כי לפרסום הכתבה אין כל קשר לביקורת שמתח דרוקר על "ידיעות אחרונות" היתה יכולה לקבל משנה תוקף לו היה ברור יותר מתוך הכתבה מדוע הוחלט לפשפש בעברו ולפרסם את הממצאים דווקא עכשיו.
מחמאה
לפעמים יש לכתוב את המובן מאליו. מדורו השבועי של יואב קרני במוסף "G" של "גלובס" הוא תענוג צרוף. השבוע כתב קרני על בקשות סליחה של מדינות ומנהיגים על חטאי העבר שבוצעו נגד אוכלוסיות ילידיות ותרבויותיהן. רוחב היריעה, הלשון העברית, הסגנון המאופק – ראויים לכל שבח.
חשיפה ותעלומה בצדה
שיתוף הפעולה בין מפעל הפיס לחינמון הצהוב "24 דקות" (מבית "ידיעות אחרונות") נמשך. במהדורת הערב של אתמול הוקדש רובו המוחלט של עמ' 24 ("מידע שיווקי") לידיעה מאת רינה בן-עמי, שהופיעה תחת הכותרת "צוחקות כל הדרך אל הבנק". לפי כותרת המשנה, "זכייניות מפעל הפיס מרוויחות מכל הכיוונים: שכר גבוה, עבודה בשעות נוחות והזדמנות לנהל עסק עצמאי". ואכן, בכתבה, המזמינה את הקוראים "להכיר מקרוב את זכייניות מפעל הפיס שמרוויחות מכל הכיוונים", מתוארת תמונה אידילית של זכייני המפעל. "חשבתם שמרבית תחנות הפיס מאוישות בידי גמלאים? טעיתם", כותבת בן-עמי ומביאה כמה דוגמאות של נשים ש"עובדות רק שש שעות ביום", ומרוויחות משכורת נאה לכל הדעות. אחת מהן, סיגל גרינפלד שמה, מצוטטת כמי שאומרת שהיא מרוויחה מעבודתה כזכיינית מפעל הפיס "שכר שהוא מאוד גבוה יחסית לשכר הממוצע במשק. בואי נאמר שפי שלושה", כלומר, כ-24 אלף שקל בחודש.
המסר של הכתבה הפרסומית הזו זהה לחלוטין למסר של פרסומת גלויה המופיעה בעיתון בעמ' 11, ובה נראית עוד זכיינית ביתן מפעל הפיס, המזמינה את הקוראים "להצטרף לנבחרת הפיס, ולהתרגש בכל יום מחדש". אם ההצעה של מפעל הפיס כל-כך מפתה ונטולת חסרונות, כיצד ייתכן שיש בכלל ביקוש לעובדים נוספים? מחלקת התחקירים של "ישראל פוסט", המשימה לרשותכם.
עיתונאות כתיעוד
לאה אתגר, רכילאית "מעריב" לשעבר, מתראיינת ל"מוסף הארץ" לרגל הוצאת ספר חדש, סמי-אוטוביוגרפי, פרי עטה [אסתי אהרונוביץ']. "הובלתי קו חלוצי של עיתונאים שכתבו מאוד פתוח, מאוד ישר ובלי לטייח", אומרת אתגר על עצמה, ומוסיפה כי "היום העיתונאים מציקים בכוח לעשירים. אני לא גרמתי לבן-אדם לקרוא על האירוע שלו ולבכות כל סוף השבוע. לא היתה עוינות [...] אני התייחסתי לעבודה שלי כאל תיעוד".
בתשובה לשאלה על נסיעות לחו"ל על חשבון גורמים מסחריים אומרת אתגר: "לא היתה כאן שום שחיתות [...] 23 שנה לא דבק בי רבב". לעומת זאת, מתארת אתגר מציאות עכשווית עגומה: "היום הערבוב הזה של עיתונאות, סלבריטאות ותקשורת יוצר המון כסף. זה דבר שלא היה בזמני [...] היום עולם היחצנות שולט בעולם העיתונאות. המצב הכלכלי של הרבה עיתונאים הוא רע, והם משחרים לפתחי היחצנים שיזמינו אותם".
ענייני תקשורת
בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווחת נופר סיני כי שר התקשורת מתנגד לכלול בחוק ההסדרים את השינויים בשוק התקשורת. "משרד האוצר מנסה לעשות מחטף ולהעביר את הרפורמה בצורה מהירה ולא יסודית", אומר אריאל אטיאס. לדבריו, שוק התקשורת זקוק ל"חשיבה מעמיקה ומחודשת" ולא ל"רפורמה מהירה במסגרת חוק ההסדרים".
בעיתון "גלובס" מדווחת יעל גאוני כי רמי גז, מנכ"ל בתי-הדפוס של קבוצת "הארץ", ימונה למנכ"ל הקבוצה במקומו של עמוס שוקן, מו"ל העיתון.
ובאותו עיתון מדווחת גאוני גם כי שנתיים לאחר ההכרזה הראשונית, אישרה הרשות השנייה ביום ראשון האחרון מכירת 9% ממניות ערוץ 10 לחברה שבשליטת איל המדיה רופרט מרדוק.
ארי שביט כותב הבוקר במדור המאמרים של "הארץ" על התחקיר שפירסם העיתונאי יואב יצחק על אהוד אולמרט ערב בחירות 2006, ועל היחס הקר שבו נתקל התחקיר מצד כלי תקשורת אחרים. "הגילוי המרעיש שלו יצר רק הד עמום", כותב שביט, וניגש לטפל במועמדים הנוכחיים לתפקיד ראש הממשלה. "איש מהמועמדים לא הציג מצע של ממש", כותב שביט, וקובל על כך שעד היום גם לא פורסמו פרופילים רציניים על מועמדי קדימה.
בסעיף 10 במדור של רינו צרור ב"מוספשבת" של "מעריב" נכתב כדלקמן: "ברכות מעטירות לתקשורת הישראלית על כל גווניה, ובעיקר לשלושה מבין כתביה הבכירים: יואב יצחק, גידי וייץ ומרדכי גילת – שעשו כל שהיה ביכולתם כדי לחקור ולחשוף את מעשיו של ראש הממשלה אולמרט".
בכפולת האמצע של גיליון "גלובס" האחרון מופיעה פרסומת עצמית לעיתון, המודיעה לקוראיו כי מעתה יקבלו את "גלובס" ב"שקית ידידותית לסביבה". לביטוי זה מוצמדת כוכבית קטנה, ובתחתית העמוד מצוין כי "השקית מכילה תוסף לפלסטיק הגורם להתפרקותה בתקופה של עד 24 חודשים".