בשנות ה-50' שלטה מפא"י במדינה והתנהגה בהתאם. השלטון היה הר נישא שהאזרח הקטן ראה אותו מנגד ואליו לא בא; ברצותו, בא השלטון בתביעות אליו. גם העיתונות (כמעט כולה) התייחסה לקברניטי המדינה ביראת קודש. השלטון לא היה נגיש לעיתונאים מן השורה, והעיתונות כמעט שלא באה אליו בדרישות. כללי המשחק בין הממשלה ושלוחותיה לעיתונות נקבעו מתוקף התפעמותם של העיתונאים (ברובם) מעצם קיומו של מנגנון שלטוני ישראלי ומהתחככות אינטימית של העורכים (ברובם) עם מנהיגי המדינה.
בסוף שנות ה-90' שולט "ידיעות אחרונות" בחלק ניכר של עולם התקשורת הישראלי ומקיים עם סביבתו דפוס יחסים דומה לזה שניהלה מפא"י לפני 45 שנה. "ידיעות אחרונות" הוא מוסד בלתי נגיש. פניות לראשי העיתון לקבלת תגובות על תחקירים וממצאים, העוסקים באיכות המוצרים העיתונאיים המופיעים מעל דפיו, אינן נענות. היחס הזה מזכיר את הסתגרותם של המוסד או של הכור הגרעיני בדימונה, המוסיפים גם היום לתקשר עם העיתונות כאילו אנחנו בימיה הראשונים של המדינה.
לא לגמרי ברור אם גישתם של ראשי "ידיעות אחרונות" משקפת התנשאות או חוסר ביטחון. מכל מקום, הסרבנות הזו מאלצת אותנו להסתמך בשני תחקירים מרכזיים המופיעים בגיליון זה ("גבול הציתות" ו"צ'קים עם כיסוי") על מקורות אנונימיים בבית "ידיעות אחרונות", טכניקה שאנחנו מבקשים למעט בה ככל האפשר. מוזר להיווכח שכלי תקשורת, שמטבע תפקידו פונה כל הזמן לאחרים בתביעה לספק מידע או לתת תגובה, מתכווץ מאחורי זכוכית אטומה כשהוא מתבקש להגיב. אפילו מפא"י השתנתה.
גיליון 2, מרץ 1996