בספרו על חוויותיו במזרח התיכון מתאר תום פרידמן כיצד התקשר למערכת ה"ניו-יורק טיימס" לאחר הפצצה עזה שבה נפגע המלון ששהה בו בביירות, והחל להכתיב את רשמיו בנימה אישית מובהקת, כשהוא נותן ביטוי לחוויה הקשה שזה עתה עבר. קול צונן בקע מן האפרכסת: "תום, אנא זכור שאתה אינך הסיפור". פרידמן התעשת, שינה באחת את נימת דיווחו, וקוראי העיתון קראו למחרת סקירה עניינית של משקיף חיצוני על האירועים בלבנון.

לא כולנו תום פרידמן ולא כל כלי תקשורת הוא ה"ניו-יורק טיימס", אבל, בינינו לבין עצמנו, אנחנו משתדלים להיות. ולכן, כאשר מופיע אמנון אברמוביץ', עיתונאי רב-זכויות, על מרקע הערוץ הראשון ומדווח על החקירה שמנהלת נגדו המשטרה בחשד לריגול, מתעורר רצון לשאול את עורכיו: היי, אתם שם, מדוע איש מכם לא הרים את השפופרת כדי לומר לאמנון, "אנא זכור שאתה אינך הסיפור"?

כך גם עם נתן זהבי. זהבי הוא מראיין אורח קבוע בתוכניתה של דליה יאירי "עניין אחר". בוקר אחד ביקשה ממנו יאירי לפשוט לכמה דקות את חליפת המראיין, הודיעה שמעתה הוא מרואיין, ושאלה אותו על פשרה שאליה הגיע עם עיתון "העיר" בעניין תביעת דיבה שהגיש נגד המדור "ציפורה".

המונולוג שהשמיע זהבי היה של נוגע בדבר ולא של משקיף חיצוני. הוא היה זרוע בעקיצות כלפי יריביו ב"העיר", ברשמיו האישיים על עורכי-הדין שהיו מעורבים בתיק, ובהערכותיו המלומדות על משמעות הפשרה ותוקפה.

לא נמצא איש שירים טלפון לזהבי או למראיינת המארחת ויזכיר להם שזהבי לא צריך להיות הסיפור. אם הוא סיפור (ועיתונאים נקלעים, לעתים, למצבים כאלה), שיספר אותו מישהו אחר.

בערבוב התחומים הזה נטרפים כללי המשחק, נוצר פתח לניצול לרעה של השליטה על כלי התקשורת, ובסופו של חשבון – נפגע המעמד העיתונאי.

גיליון 9, יוני 1997