כלי תקשורת מוצאים את עצמם לא פעם חשופים להדלפות על מה שמתרחש בתוכם. ואם רשות-השידור, ובמידה מסוימת גם הערוץ השני, התרגלו לשקיפות הזו, הרי שהעיתונות הכתובה, לפחות בחלקה, מגיבה על כך בהסתגרות כעסנית. לא פעם אנחנו ב"העין השביעית", בבואנו לאמת מידע או לקבל הסבר מכלי תקשורת, נתקלים בתגובות קיפודיות שעל כמותן מלגלגת העיתונות ומצליפה במושאי סיקורה מדי יום.

להדלפות מתוך כלי התקשורת יש ניחוחות שונים: ברוב המקרים אופיין דומה לכל הדלפה, היינו: למישהו יש עניין להפיץ ברבים מידע כדי למחות, לתקן עוול או להתריע. לעתים יש להדלפה צליל נעים פחות, כמו במקרה של מעבר העיתונאי שאול פרץ מ"ידיעות אחרונות" ל"מעריב" לפני כמה חודשים. פרץ לא סתם החליף מקום עבודה: בהופעת הבכורה שלו מעל דפי "מעריב" הוא התיימר לספר סודות מהחצר האחורית של עיתונו הקודם. הוא לא היה הראשון שנהג כך.

ככל שהדלפות הן חוויה לא נוחה לזה שמציצים לתוך קרביו, אין סיבה שהעיתונות תקבל הנחות בעניין זה. כלי תקשורת הוא מושא התעניינות כמו כל גורם ציבורי אחר. עיתונות שטוענת לזכות הציבור לדעת אינה חסינה מפני חדירת הזרקור אל מה שנעשה אצלה. לעיתונות יש נטייה לכנות מלשינים את אלה שמדליפים מתוכה; מלשינות אינה עניין של גיאוגרפיה; היא תמיד הדלפה. הסיפורים שמספרים עיתונאים על מקומות עבודתם יימדדו באמות המידה שבהן נשפט כל החומר העיתונאי. הוא הדין בתגובות מצוטטות של עיתונאים: לעורכים ומו"לים יש נטייה להגביל את חופש התגובה של עיתונאים העובדים אצלם. ככל שמובנת נטייתם של כלי התקשורת להסמיך אדם אחד או שניים בלבד לדבר בשמם, כך לא מובן הלחץ שמופעל על עיתונאים מן השורה שלא להגיב באופן ספונטני, ובשמם המפורש, על נושאים הנוגעים בהם ובדרך עבודתם.

גם כלי התקשורת, על העיתונאים, העורכים והמו"לים שלהם, חיים בבית זכוכית. לא מוגזם לצפות שכלי התקשורת יפתחו כלפי עצמם אותה מידה של סובלנות והומור עצמי שהם מצפים לה מזולתם, מושאי התעניינותם היומיומית.

גיליון 10, אוגוסט 1997