"כפותים", "אזיקונים", "עירומים"
בתצלום המודפס הבוקר לרוחב הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" נראית קבוצת גברים מתגודדת בשטח פתוח. רובם חיילים ישראלים, לבושים מדים ומצוידים באפודים וכלי נשק, קסדות ואמצעי הסוואה. ביניהם עומדים גם כמה פלסטינים, בנעליהם ותחתוניהם בלבד, ידיהם כפותות מאחורי גבם באזיקונים, ועיניהם מכוסות ברצועת בד הקשורה מעל עורפם. התצלום [גדי קבלו ואי.אף.פי] מקבל כיתוב שנפתח בציטוט ונמשך בתיאור: "'לוודא שלא מדובר במחבלים'. אנשי הפת"ח הופשטו בהגיעם לצד הישראלי".
אנשי חמולת חילס וחייל ישראלי, אתמול בגבול ישראל-עזה (צילום: אדי ישראל)
בידיעה עצמה אף אחד לא אומר את המשפט המצוטט בכיתוב התצלום. עוד מלים שאינן מופיעות בידיעה (כמו גם מקבילותיהן): "כפותים", "אזיקונים", "עירומים". מה שמדווח בידיעה הוא ש-188 בני משפחת חילס, המזוהה עם הפת"ח, שנמלטו בסוף השבוע מרצועת עזה לישראל מחשש שחמאס יפגע בחייהם, "הניחו את נשקם והופשטו לצורך בדיקה בטחונית – מחשש שחמאס ינסה להחדיר באמצעותם מחבלים מתאבדים" [רוני שקד, איתמר אייכנר, מתן צורי ויוסי יהושוע].
מי, אם כן, אמר את המשפט "לוודא שלא מדובר במחבלים" המצוטט בכיתוב התצלום? במציאות ניתן להניח שהיה זה קצין צה"ל כלשהו, הרי יש צורך ממשי בבדיקה של הנכנסים לשטח ישראל מרצועת עזה. אולי איש משרד הביטחון אמר זאת, או אחד מאנשי דובר צה"ל, שביקש להעביר את המסר המתאים. אבל ב"ידיעות אחרונות" זהו העיתון עצמו שאומר את המשפט. כיתוב התצלום הופך טקסט של דיווח מהידיעה שלצדו לציטוט ישיר. מדוע? כדי לנטרל מיד כל אפשרות שמי מהקוראים עלול לחוש איזה זכר לאי-נוחות מהדה-הומניזציה של הפלסטינים, המוצגים בתצלום כבולים ועירומים. "לוודא שלא מדובר במחבלים", קורא/אומר לעצמו מי שמביט הבוקר בתצלום הפלסטינים הכבולים והעירומים, וזהו קוד יעיל המורה כבר שנים ארוכות לצרכן התקשורת הישראלית לנטוש כל מידה של ביקורתיות, לא רק כלפי מעשי הצבא, אלא גם כלפי מעשי המדווחים על מעשי הצבא.
חוסר תיאום
"גורמים המקורבים למשא-ומתן" בין ישראל לסוריה אמרו בשבוע שעבר לבן כספית כי "הנשיא בשאר אסד משלם מחיר לא פשוט מול איראן מאז החל במגעים עם ישראל, ועושה את זה בכוונה. האיראנים כבר הביעו מורת רוח, ציננו יחסים ואף יותר מזה, אבל אסד לא נרתע. הרטוריקה שלו, אומרים בישראל, השתנתה לגמרי".
אמירות אלה ואחרות הובילו לידיעה הראשית של "מעריב" מיום שישי האחרון, על ניתוק היחסים הקרוב בין סוריה לאיראן, ובה נכתב כך: "'אסד לא טיפש', אמרו אתמול גורמים מדיניים בכירים, 'הוא הבין שמיקומו בין נסראללה לאחמדינג'אד מזיק לסוריה, הוא רוצה לחזור למערב, הוא מוכן לשלם את המחיר, הוא יודע שיצטרך לצאת מציר הרשע". חוסר תיאום מושלם בין הלוחשים לאוזנו של כספית ובין סדר יומו של נשיא סוריה הביא לכך שדווקא במהלך סוף השבוע האחרון נסע אסד לביקור פומבי בטהרן, נפגש עם נשיא איראן והתחבק עימו, ואף הצהיר כי "ישראל וארה"ב רוקמות מזימה באזור ויש להיזהר".
ב"ידיעות אחרונות" חוגגים הבוקר על הפער בין הדיווח של מתחריהם למציאות, אך לא הופכים את החגיגה להשפלה מוגזמת. ידיעת תצלום גדולה למדי [סמדר פרי] מופיעה בתחתית עמ' 8 תחת הכותרת "לא מתנתקים". בכיתוב התצלום מסבירה פרי כי "הביקור מאשר כי בניגוד לפרסומים בלתי מבוססים, לא חל שום שינוי בברית האסטרטגית בין סוריה לאיראן חרף הדיאלוג העקיף שמנהלת סוריה עם ישראל".
בדיווח על הפגישה בין אסד לאחמדינג'אד ב"מעריב" [ג'קי חוג'י] אין כל התייחסות לפרסום של כספית ביום שישי האחרון, או לכל הצהרה אחרת על התנתקות מאיראן.
דווקא ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה [דניאל סיריוטי] המציגה גרסה מעניינת שמסבירה את הפער בין המידע של כספית לביקור של אסד בטהרן. לפי הידיעה, אתמול דיווח ה"סאנדיי טיימס" כי הסכם שלום צפוי בין ישראל לסוריה, ובמהלכו תתנתק סוריה מאיראן, ו"בעיתון אף נטען כי באשר אסד [כך], שביקר בסוף השבוע בטהרן, ידווח לנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, על החלטתו וינתק את קשריו עם המדינה כדי להתקרב למערב".
אפשר לנוח
ראש הממשלה נחקר ביום שישי האחרון במשך שלוש שעות. דיווח על החקירה אמנם מופיע הבוקר בעיתונים, אך באופן מוצנע ביותר בהשוואה לדיווחים קודמים: טור קצר בתחתית עמ' 5 של "ישראל היום"; ידיעה בראש עמ' 2 של "הארץ"; וב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" החקירה מוזכרת כמעט בדרך אגב, תוך כדי דיווחים פוליטיים על העידן שאחרי עידן אולמרט. נראה כי אמצעי התקשורת נחים, לאחר ההישג של השבוע האחרון.
כיפות למכירה, שכונת הבוכרים בירושלים (צילום: נתי שוחט)
כיצד יודעים שאין על מה לדווח?
כשאין על מה לדווח, והבוקר באמת אין כמעט על מה לדווח, אפשר תמיד לייצר בהלת סמים חדשה. "ידיעות אחרונות" עושה זאת עם הידיעה "מרשם להתמכרות" [דוד רגב], המופיעה בעמ' 10 של העיתון. הידיעה מזהירה מפני "תופעה" חדשה של מה שמכונה "מסיבות תרופות" – בני נוער מתכנסים לנטילת תרופות משותפת, כדי לשנות את מצב תודעתם באמצעות הכימיקלים שבתרופות. נניח לרגע לאי-הדיוקים בכתבה עצמה (מילא שמכנים את ה-GHB בתואר "סם האונס", אבל להגדיר אותו כ"סם קל"?) כדי להתמקד בטור הגראפי שמופיע לצד הידיעה תחת הכותרת "להקדים תרופה לתרופה".
טור זה אמור לתמצת למען הקורא המודאג את המידע הדרוש כדי לאבחן אם ילדו "משתמש בתרופות כתחליף לסם", והוא כולל כמה שאלות כשלצד כל אחת מהן משבצת ריקה ובה סימון V. לא מצוין מה מספר השאלות שתשובה חיובית עליהן אמורה להוכיח להורה כי ילדו "משתמש בתרופות כתחליף לסם", אבל זה גם לא משנה, שכן השאלות מגוחכות לחלוטין.
בין היתר מתבקש ההורה לשאול את עצמו את השאלות הבאות: "האם הוא נוטל תרופות ובעיקר תרופות נגד צינון כשהוא בריא?"; "האם הוא מבקר בבית-המרקחת גם כשהוא בריא?"; "האם יש בחדרו אוסף תרופות או קופסאות של תרופות?"; "האם החברים שבאים לבקר מביאים עימם תרופות?". בולטת בהעדרה השאלה שהיתה יכולה לפשט את התהליך כולו ולתמצתו לכדי שאלה אחת בלבד – "האם הוא משתמש בתרופות כתחליף לסם?".
מה ההבדל בין פיל לפסנתר?
פיל אי-אפשר לפסנתר, אבל אפשר גם אפשר להדפיס את תצלומו על שער העיתון. הידיעה היחידה שהצליחה הבוקר לשכנע את עורכי "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לייחד לה מקום על שערי עיתוניהם עוסקת בפיל שפצע נערה. מדובר בנכדתו של שר בממשלת ישראל, שהסתננה באישון לילה יחד עם שניים מחבריה לספארי ברמת-גן, ועוררה את זעמו של פיל המכונה "מותק". הפיל דרך עליה ופצעה.
זהות הנערה ושמו של השר מופיעים רק ב"מעריב". ביתר העיתונים השר מכונה "שר בכיר" (לא כתוב אם הוצא צו לאיסור פרסום שמו או אם מדובר בריסון עצמי של העיתונים, אם כי לא קשה לנחש). כדי להתגבר על צווי איסור פרסום, נוטים עיתונים לנקוט תחבולות שונות ומשונות. הפעם נראה כי תצלום הפיל המלווה את הידיעות נבחר בקפידה כך שיזכיר לקוראים את השר האנונימי במידה המרבית.
אפשר להדפיס. פיל (צילום: אנה קפלן)
ב"ידיעות אחרונות" מתחו את ידיעת הקש הקיצית למרחק הרב ביותר. תצלום גדול על השער וכפולת אמצע שלמה, הנראית כאילו התחלפו היוצרות בבית מוזס, וכל כולה נשאבה ממערכת החינמון הצהוב "24 דקות". פרט לדיווח מקיף על האירוע [בוקי נאה, זוהר שחר לוי ומאיר תורג'מן], תצלום עצום ממדים של הפיל [שאול גולן], וראיון (בלעדי!) עם חברה של הנערה שנמחצה תחת רגלי הפיל, טרחו ומצאו בארכיון העיתון את הידיעה שהופיעה בו לפני 43 שנה, עת הרג הפיל "מותק" את מטפלו בגן החיות של תל-אביב. גזיר העיתון הישן מוצג לראווה בידיעה [מאיר תורג'מן] על "עברו הרצחני" של הפיל (יש לציין כי לפי הדיווח הבוקר ב"הארץ", הפיל הרג את המטפל "כנראה בגלל התעללות").
גם ב"מעריב" נדרשים שלושה כתבים כדי לסקר באופן מקיף את האירוע שבמרכזו "הפיל המבוגר עם השם המטעה 'מותק'" [אבי אשכנזי, יובל גורן ואילן מציק], אך שם לא מצאו כל גזיר עיתון ישן בארכיון, ואולי משום כך נכתב שם בטעות כי ההריגה התבצעה "לפני עשרים שנה".
העיתונים מסקרים את התקרית בהרחבה מוגזמת על-פי כל קנה מידה. הם מצטטים את דוברי הספארי והשר, מביאים עדויות מומחים, מראיינים אנשים הקשורים לפרשה. היחיד שלא מקבל את זכות הדיבור הבוקר הוא הפיל "מותק", אם כי ב"ידיעות אחרונות" מצוין כי לפי מטפליו, "הוא לא היה ער לכל הדרמה התקשורתית סביבו ושהוא פגע בנכדה של פוליטיקאי בכיר".
"ישראל היום" שוב מוכיח כי הוא היומון הפחות צהוב בישראל, כשאינו מייחד כל שטח על שערו לסיפור הפיל. לא תצלום, לא ידיעה ולא הפניה לידיעה. נוסף על כך הוא גם זוכה בפרס הכותרת המוצלחת של הבוקר – "מותק, הילדים התפרעו" (אם כי "מותק, הילדה נמחצה" היה יכול להיות מוצלח אף יותר). הידיעה עצמה [שלומי דיאז ויהודה שלזינגר] קורקטית למדי בהתחשב בנסיבות, ומלווה במשבצת אינפורמטיבית ובה עדויות על הסתננויות עבר לספארי. תושב קריית-אונו, אב לילדים, מצוטט בה ומסביר כי "לא מדובר בבני נוער תחת השפעת סמים או אלכוהול שלא יודעים מה הם עושים". לא מצוין כמה אריזות תרופות יש בחדריהם.
ר' סוקניק
בידיעה במדור המשפטי של "דה-מרקר", העוסקת בין היתר בבדיקת פוליגרף, מופיע תצלום של גדי סוקניק באולפן התוכנית "הפוליגרף". קרדיט התצלום הוא "יח"צ", ואמנם, פרט ליחסי-ציבור לתוכנית, לא נראה כי יש כל הצדקה לפרסומו של התצלום, שכן לידיעה ולמשפט שהיא מתארת אין כל קשר לסוקניק ולתוכניתו. מעניין אם הידיעה היתה מוצאת את מקומה בעיתון לולא היתה עולה בישראל התוכנית בהנחיית סוקניק.