במדור המכתבים של "ידיעות אחרונות" מה-5 באפריל נחבאה אזהרה של אביב בושינסקי, עיתונאי במקצועו וכיום יועץ התקשורת של ראש הממשלה. "לעתים, כשעיתונאי אינו מדייק, הוא עשוי לשלם על כך ביוקר", כתב בושינסקי. בהמשך המשפט, כמי שחש שנסחף בחמת זעמו, מצא בושינסקי לנכון להוסיף: "או לכל הפחות לשלם באמינותו כלפי קוראיו".

משפט האיום של בושינסקי חתם מכתב לגיטימי שבו התנצח עם מאמר שכתב יוסי דהאן בעיתון חמישה ימים לפני כן, ובו השיג על נתונים שהציג נתניהו על היקף תקציבי הפיתוח שהזרימה הממשלה למגזר הערבי. יכול בושינסקי לטעון שהמלים "כשעיתונאי אינו מדייק הוא עשוי לשלם על כך ביוקר" מכוונות לפיצויים שעיתונאי עלול להיתבע לשלם בגין תביעת דיבה; יכול הוא לומר שהאזהרה נבעה ממניעים חינוכיים בלבד ותכליתה היתה רק להתריע על הסיכון המקצועי שבאובדן אמינות כתוצאה מכתיבת דברים לא בדוקים. אבל לצירוף המלים שיצא מתחת ידיו, גם אם שלא במתכוון, יש צליל אחר, צורם, של מי שחמתו בוערת בו והוא אינו שולט בעצמו ומטיח איום בוטה בכותב שעורר את כעסו.

פליטת הקולמוס של בושינסקי לא היתה ראויה לשימת לב לו אכן היתה מקרית וחד-פעמית. אלא שהיא באה ברצף אחד עם האשמות קשות שמטיח בנימין נתניהו בתקשורת. ימים ספורים לפני כן הכריז ראש הממשלה: "צריך לתקוף את התקשורת יותר". גם זו היתה פליטת-פה. ראש הממשלה לא התכוון, חלילה, לתקיפה של ממש, רק לתקיפות מילוליות. הוא אף מצא לנכון להבהיר את דבריו בעניין זה, כדי להסיר ספקות. אבל מפליטות נולדות, לפעמים, טעויות גורליות. ואולי לא במקרה קיבל נסים משעל, באותם ימים ממש, איומים מפורשים על חייו ועל שלומם של בני משפחתו.

חכמים, בעיקר כשהם ראש הממשלה ועוזריו הקרובים, צריכים להיזהר בדבריהם. מעמדם נותן להתבטאויותיהם תהודה גדולה, וכבר הוכח שבתוך הציבור הישראלי חבויים קני צרעות שפגיעתם עלולה להיות רעה מאוד. כבר הוכח שמסע הסתה מסוגל לפרוט על נימים אפלים בנפשותיהם של אנשים ולעורר אותם ללחוץ על ההדק. כבר הוכח שניסוחים בלתי זהירים, שנאמרים אולי בתום לב, מתפרשים באופן מעוות ומניעים אחדים מהמאזינים לפגוע באופן חמור בזולת.

המלאכה העיתונאית כרוכה גם בסיכונים מקצועיים. הפוליטיקאים הישראלים, בוודאי ראש הממשלה, מצווים לשלוט על לשונם ולא ללבות נסיבות שבהן ייחשפו עיתונאים לסכנת חיים.

גיליון 20, מאי 1999