שלושה ימים לאחר שהנשיא ביל קלינטון הודיע על חידוש המו"מ הישראלי-סורי, רואיין ב"ערב חדש" מישהו שבישר על פתיחת קורס למדריכי תיירים בסוריה. היו לו קבלות: הוא הקדים את זמנו גם בציר ישראל-ירדן; שנים לפני החתימה על הסכם השלום בין שתי המדינות, חזה את שעתיד להתרחש ויזם פעילות תיירותית משותפת.

להיטותם של עיתונאים לחדש אינה יודעת גבולות, לפעמים: כשאין עובדות, מדווחים על אפשרויות, על היפותזות. ההיסחפות הזו, הניזונה גם ממניעים מסחריים, מוציאה שם רע למקצוע. עוד לא החל המו"מ - וכבר התפרסמו ידיעות על היערכות הכנסת לקראת נאום אפשרי של הנשיא אסד באולם המליאה, על מו"מ חשאי שנועד לארגן פסגה אפשרית אי-שם בעתיד בין ברק לאסד, על ביקור קרוב של ברק בדמשק - "ייתכן וכבר בשבוע הבא", ועל תוכניות ליישב את מפוני הרמה בוואדי ערה. הכתבות הללו לוו בהערכות סרק על מספר התושבים ברמת-הגולן שיהיו נכונים לפנות את בתיהם ועל השפעתו של ההסכם על מצבה הכלכלי של המדינה. גם מקומם של המשאלים המקצועיים לא נפקד: בעיתון אחד נמסר כי הציבור חצוי שווה בשווה, בעיתון שני דווח כי יש רוב למתנגדי הנסיגה. כמקובל, הכל נעשה ברעש גדול ובכותרות צעקניות. גם במקרה זה הטון עשה את המוסיקה: המו"מ, שבקושי התחיל, הצטייר בתקשורת כמעשה מוגמר.

ייתכן מאוד שיש בסיס לחשד ששיחות ברק-א-שרע הן הצגה שסופה נכתב מראש בבית הלבן. ייתכן בהחלט שהעיתונות חשה נכון את הדופק הפנימי של ההתרחשויות והעתיד יוכיח כי היתה לה הצדקה מלאה לשוות לתהליך המדיני הישראלי-סורי, שזה עתה החל, אופי נחרץ וחד-משמעי כפי ששיוותה לו. הקושי הוא שהידיעות והתיאורים הפסקניים לא לוו בראיות ולא הסתמכו על מקורות. זה היה יותר מצב-רוח מאשר עיתונות מדווחת.

התפנית המדינית הדרמטית אכן מזמינה פעלתנות עיתונאית; שדה הציד רחב להפליא: דיווחים מהשטח הנשענים על אנשים ונתונים, פרשנות השואבת השראה מידע קודם ומתיעוד, פובליציסטיקה מאירת עיניים ותחקירים התרים אחר עובדות אמינות. האופן שבו טיפלה התקשורת בחידוש השיחות הישראליות - סוריות ענה רק חלקית לציפיות אלו. הנימה השלטת היתה צעקנות צהובה.

כך היה גם שבועיים לפני כן, כאשר לכותרות פרצה זעקת הרעב. עיתונים, ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו שימשו בימה להפצת רושם כוזב כאילו מסתובבים במדינה רבבות אנשים רעבים. רק מעט עיתונאים צדיקים היו בסדום זו שלא נתנו ידיהם לליבוי ההיסטריה ודיווחו על התופעה באחריות הראויה. ואמנם כעבור יומיים-שלושה התברר שזו היתה אזעקת שווא שהופחה בחוסר אחריות על-ידי מרכז השלטון המקומי. בשני המקרים, התקשורת אינה רשאית לרחוץ בניקיון כפיה ולומר שהיא רק האמצעי המעביר את המסר: גם כשהוא מעוות וגם כשהוא תקין. כלי תקשורת אינו צינור ביוב; הוא מציב מסנני בדיקה בפתחו.

גיליון 24, ינואר 2000