דו"ח רפאל ורדי נותן גושפנקא למידע שהוא נחלת רבים: רשות-השידור היא גוף חולה שכל המערכות שלו נמצאות במצב של קריסה. המוח של הארגון הזה סובל משבץ בגלל ריב סמכויות בין הוועד המנהל למנכ"ל; האיברים הפנימיים החיוניים - הנהלות קול-ישראל והערוץ הראשון - אינם מתפקדים בגלל תשישות וקצרים בתקשורת עם המוח; הגפיים - אגף ההנדסה, המחשוב וכוח-האדם - משותקים בגלל התנוונות.

כאשר המצב הבסיסי כה חמור מתעוררת שאלה, אם התרופות שמציע ורדי עשויות לאושש את הארגון החולה, ולחלופין אם הן ישימות. אין ביטחון שכך הדבר. ורדי מציע שינויי חקיקה מפליגים, הקמת מוסדות חדשים לרשות-השידור, ניתוקה מהשפעה פוליטית והמרת הוועד המנהל ומליאת הרשות במועצה ציבורית, מורכבת מאנשי רוח, אקדמיה ואמנויות. התפיסה האינטגרטיבית של ורדי נכונה אבל מותר לשאול אם היא ישימה: האם, למשל, המערכת הפוליטית תוותר על השפעתה על רשות-השידור? האם הליכי החקיקה בכנסת ייעשו בקצב שיאפשר לחולל במהירות המתאימה את השינויים הדרושים? האם יימצא ההון הדרוש להוציא את מאות העובדים המיותרים לפנסיה? האם יתגלה המנהיג המקצועי שישכנע את ועדי הרשות להתאחד לגוף אחד ולהקל על ניהול יחסי העבודה בארגון?

בתגובותיו לדו"ח טען המנכ"ל, אורי פורת, כי הריקבון שנחשף הוא ארוך שנים וכי אין לתלות בו, בפורת, ובדרך ניהולו את תחלואיה של רשות-השידור. פורת אף השתבח בכך שהוא זה שפעל למינוי בודק לנעשה ברשות-השידור והכריז כי אם כתוצאה מכך יתהוללו התמורות הנחוצות, הוא את תפקידו מילא. זו הנמקה מתחסדת. הדו"ח אמנם משרטט מצב ניווני מתמשך, אבל יש בו בהחלט קביעות חמורות על אחריותה של ההנהלה הנוכחית של הרשות להידרדרותה אל עבר פי פחת. הדו"ח משרטט מערכת יחסים עכורה במיוחד בין המנכ"ל ליו"ר הרשות ולאחדים מפקודיו הבכירים. הדו"ח מזכיר לרעה את התנכלותו של פורת לכמה מהשדרים הידועים ברשות, ומתעכב ליד אחדות מהחלטותיו שריח של שיקולים זרים נודף מהן (הפקדת תוכניות בידי רפי גינת מירי שילון, מתי גולן). בעיקר קובע ורדי שתחת פיקודו של פורת סובלת רשות-השידור מהעדר מנהיגות.

עתידה של רשות-השידור הוא מעניינו של הציבור כולו. תפקידו של השידור הציבורי לא תם גם בעידן הרייטינג וריבוי ערוצי השידור; צריך רק להגדירו מחדש. רפאל ורדי סימן כיווני פתרון נכונים; צריך לקוות שעובדי הרשות - בעיקר ועדיהם - יבינו, סוף-סוף שללא היחלצות מדפוסי העבודה הקודמים, לא תהיה תקומה למקום עבודתם ולא תהיה להם פרנסה.

גיליון 25, מרץ 2000