ביום שבו נפתח משפטו של עופר נמרודי, המו"ל והעורך הראשי של "מעריב" עד לא מכבר, נמשכה ההשבתה של "ידיעות אחרונות" על-ידי המו"לים, בני משפחת מוזס ואליעזר פישמן. באותו יום עצמו המשיכו מו"לים אחרים של העיתונות המודפסת, כמו מו"ל "הארץ" ומו"ל "ג'רוזלם פוסט" (שנוהג בעיתונאיו בשרירות לב פיאודלית), להעניק גיבוי מוחלט להנהלת "ידיעות אחרונות", ואף לסייע לה באופן מעשי להדפיס את העיתון ולעקוף בכך את העובדים המושבתים. תחילת משפטו של נמרודי סגרה את מעגל הטירוף שעליו נעה סחרחרת היחסים בין המו"לים הגדולים של העיתונות, ובינם לבין עיתונאיהם: האיש, שעלול להישלח לכלא על עבירות חמורות שמקורן בתחרות עסקית עם "ידיעות אחרונות", מוצא את עצמו במצב שבו עיתונו נותן יד להנהלת העיתון המתחרה כדי להקל את מאבקה בעובדי הדפוס.

התנהגותו של נמרודי, זו שכבר הוכחה ושבגללה ישב מאחורי סורג ובריח וזו שבה הוא מואשם עתה, היא ביטוי של עולם מושגים שהיה עד כה זר לעיתונות הישראלית. העורך והמו"ל של עיתון מכובד, השני בגודלו במדינה, יישם כללי משחק עברייניים, מהם חמורים ביותר, על הפרקטיקה העסקית שלו בבואו להתחרות ב"ידיעות אחרונות". מהחטא הראשון הזה השתרשרו, על פי כתב -האישום, מעשים פליליים נוספים, שהיו, במידה לא קטנה, תולדה של החקירה שנפתחה נגדו, עד שהגיעו לממדי תנועתו של תמנון מאפיוזי. החקירה שנוהלה נגד נמרודי חשפה קשרים אפלים ועסקות מפוקפקות שבהם מעורבים בעלי תפקידים רמים ביותר בשירות הציבור, והיא לימדה על תפיסה מעוותת וכוחנית של תפקיד העיתונות ויכולתה, הן מצד נמרודי ועושי דברו והן מצד מושאי חיזוריו ולחציו.

עיתונאים, גם כשהם עורכים ראשיים, הם בראש ובראשונה שליחיו של הציבור. תפקידם לכוון את כלי התקשורת שבידיהם להביא מידע, לפרש את המציאות, לתת ביטוי לדעת הקהל. זכותם, כמובן, ליהנות מהיוקרה ומהעוצמה שתפקידם מקנה להם, אבל עליהם לזכור כי כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, לא רק פוליטיקאים אלא גם אנשי תקשורת. פרשת נמרודי היא ביטוי קיצוני לסכנה: האיש לא הבין את מגבלות הכוח העיתונאי, הוא השתכר מהמעמד החברתי שתפקידו הקנה לו, והוא לא היה נבון ובוגר דיו לשים לעצמו גבולות.

ככל שפרשת נמרודי היא מקרה קיצוני, יוצא-דופן, של עיתונאות שסרחה, ככל שרב הפיתוי לראות בה תאונה חריגה, הצטלבות תחילת משפטו עם השבתת "ידיעות אחרונות" מציבה, ולו במישור הסמלי בלבד, תמרור אזהרה: חרף כל ההבדלים המובנים מאליהם בין שני המקרים, גם מאחורי התנהגות המו"לים של "ידיעות אחרונות" עומדת תחושה של כוח בלתי מוגבל: הם באו לשבור את העובדים והם לא נרתעו מלרמוס את כבודם. אחוות המו"לים, שיצאה מן הארון במהלך ההשבתה, סיפקה המחשה נוספת לפגיעותם של העיתונאים המבקשים לקיים את עצמאותם, גם מול מעבידיהם.

גיליון 27, יולי 2000