כתבים ופרשנים פוליטיים מכירים את התופעה: כאשר מעמדה הבינלאומי של ישראל מתערער, כאשר צצות יוזמות לא נוחות לפתרון הסכסוך עם האויבים הערבים, נמצאים תמיד אנשי ציבור שתולים את האשמה ביריביהם הפוליטיים. בתקופת המו"מ לשלום עם מצרים, כאשר הדיונים נתקעו בגלל חילוקי דעות, נמצאו אנשים בסביבתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, שהאשימו את שר הביטחון עזר וייצמן ואת יועצו אברהם טמיר בחציית קווים בלתי לגיטימית, בהצעות הפשרה שהעלו באוזני הצד השני. בעת מלחמת לבנון האשים שר הביטחון, אריאל שרון, את מפלגת העבודה בתקיעת סכין בגבו. בתקופת שלטונו של אהוד ברק, כאשר הצד הפלסטיני דחה את הצעותיו, ניתן היה לקלוט בסביבתו טענות ששמעון פרס ואנשיו משבשים את מהלכיו של ראש הממשלה.

התופעה חוזרת על עצמה גם בימים אלה: לראש הממשלה ואנשיו נדמה שהם פטריוטים גדולים יותר מאשר זולתם. גם מכיוון זה מסתננות רמיזות מגונות על התפקיד שממלא, כביכול, מחנה השמאל (ובתוכו שרים ממפלגת העבודה) בהגשת רעיונות לממשל האמריקאי והשאת עצות ליריב הפלסטיני, שתכליתם לגרום לשינוי בעמדת הממשלה. לטענות האלה יש קונוטציה של האשמה בבוגדנות.

סגן השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, הרחיב את מעגל הנבלים: שבוע לאחר שהחל מבצע "חומת מגן" קרא לשב"כ לפקח על פעילותם של העיתונאים גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ", וקבע שיש כתבים "שנמצאים על הסף שבין תמיכה בישראל במאבקה, לבין מאבק בישראל". עזרא לא בחל אפוא בהטחת האשמה מפורשת בבגידה בשני העיתונאים: כאשר המדינה נתונה בעימות צבאי, נמצאים השניים על סף הצטרפות לאויב הקם עליה. לא זו בלבד, אלא שהתנהגותם ועמדותיהם מצדיקות פיקוח של השב"כ. לא פחות.

בפראפרזה על ניסוחיו של סגן השר עזרא אפשר לומר שהם נמצאים על הסף שבין דברי הבל להסתה חמורה, העלולה לפגוע באופן ממשי בשלומם של הס ולוי. במדינה נאורה לא היה איש ציבור החרד למעמדו מעז להשמיע דעות חשוכות כאלה, אבל גדעון עזרא יודע, כנראה, באיזו מדינה הוא חי.

מיותר לחזור ולציין כי עמירה הס וגדעון לוי ממלאים את תפקידם כשהם מדווחים ממעמקי השטח הפלסטיני. הם אינם סוכנים של האויב הם שליחיו של עיתונם שמבקש להביא לקוראיו רשמים מכלי ראשון על הלכי הרוח ואורח החיים של האוכלוסייה הפלסטינית. הם ממלאים משבצת חיונית בפסיפס הדיווחים על העימות הישראלי-פלסטיני, שבו לא נפקד מקומם של דוברי הממשלה. יתרה מכך, הס ולוי הם קולות חריגים בעיתונות הישראלית: ברובה הגדול היא נותנת ביטוי לעמדות השלטון ומושפעת מטיעוניו, כפי שהומחש בצורה מובהקת במבצע "חומת מגן". מדוע אפוא אין גדעון עזרא מסוגל לגייס מתוך עצמו את הסובלנות הדרושה כדי להשלים עם נוכחותם של השניים בתקשורת העברית?

משום שגדעון עזרא קרוב אל ההמון הסוער והוא פוזל אל מרכז הליכוד. הוא יודע כי כדי לשרוד פוליטית עליו לשאת חן בעיני הגוף הבוחר בליכוד והוא יודע את נפש חבריו. עזרא אינו מנהיג הוא מונהג - וגדעון לוי ועמירה הס הם הקורבנות שהוא בוחר כדי להשביע את המולך הלאומני המלהיט את רוחותיהם של חברי מפלגתו.

גיליון 38, מאי 2002