מי שחיפש שלשום, כמוני, את הרטה מילר (Herta Müller) בגוגל בעברית, הגיע לליגה הגרמנית ולא לפסגת הספרות העולמית. מי שהקיש "הרטה מילר", או "הרטה מוּלר" הגיע ל"הרטה ברלין", מועדון כדורגל מפואר, ולתומס מילר, מבקיע מחונן מבאיירן מינכן. בשום אופן לא לסופרת הרומנייה-גרמנייה, שהוכרזה היום על-ידי האקדמיה השבדית ככלת הנובל לספרות 2009. מילר תיזכר כמי שלא זכתה אפילו לאזכור אחד בעברית בגוגל, עד רגע לפני זכייתה.

היום, לקראת השעה אחת בצהריים, נזכרתי ביום כיפור שעבר. מי שביקש להתעדכן בזוכה בנובל לספרות 2008, ממש לפני שנה, נאלץ להיכנס לרשת בעיצומו של הצום ולהקיש ז'אן מארי גוסטב לֶה-קלֶזיוֹ כדי להבין במי מדובר. גם לפני שנה הוכתה ברנז'ת הספרות המקומית בתדהמה; לא רק בגלל האכזבה מאי-זכייתו של עמוס עוז, שהפכה כבר לשגרה, אלא מפני שהשם לה-קלזיו לא אמר כאן שום דבר לאף אחד.

הייתי אז בתהליך של היכרות מקצועית עם עולם המו"לות המקומי וגיליתי שטובים וותיקים, כצעירים ומעודכנים, לא שמעו כלל את שמו (אף ששניים מספריו של הסופר הפורה הזה ראו בעבר אור בעברית). גם מי שהעיד כי נתקל באזכור מזדמן של לה-קלזיו לא ידע למנות באוזני אפילו יצירה אחת פרי עטו.

לה-קלזיו היה אנונימי לא רק בברנז'ה המקומית, אלא גם בסצינה האמריקאית. האמריקאים כועסים ממילא על שב-15 השנים שחלפו מאז הנובל של טוני מוריסון, ב-1993, שום סופר אמריקאי לא קיבל את הפרס, והעיתונות האמריקאית ביטאה זאת ללא כל עכבות. מיד עם קבלת הבשורה נתן ה"לוס-אנג'לס טיימס" את הכותרת "לה-קלזיו – מי זה?", במובן של "מי זה בכלל?".

איך זה שאין שום ידע מוקדם על אודות כלת הנובל החדשה? מה אומרת עלינו העובדה שמן הרגע שהתברר שעמוס עוז לא זכה, איבדנו עניין בחדשה המרעישה? האם הסצינה המו"לית המקומית מנותקת מן המיטב העולמי עד כדי כך ששום ספר מעשרים יצירותיה של מילר לא תורגם עד כה לעברית?

או שמא, חלילה, זו ועדת הפרס השבדית, גוף שתפארתו בשמרנותו ובסודיות של דיוניו, שמנותקת מן הסצינה העולמית? ועדות הנובל הפליאו לפספס במשך השנים מועמדים כבורחס, נבוקוב, גרהם גרין ואפדייק. למעשה הם פיספסו גם את דוריס לסינג, שהשפיעה עמוקות על בני דורי בשנות השבעים, ופיספסו את הנובל של 2007, שאותו העניקו באיחור לא מנומק ללסינג בת ה-88. אם חלילה ילך לעולמו בקרוב אחד מעשרות הסופרים המצוינים שסיכוייהם לפרס מתמעטים עם כל שנה חולפת, עלול להתברר מי פוספס ב-2008, כשנתנו את הפרס ללה-קלזיו.

גם שלמה קאלו בפנים

בכל ימות השנה מציע לדברוקס, אתר ההימורים הבריטי הגדול, להמר על כל סוגי הספורט, ממרוצי סוסים וכלבים עד הוקי קרח. אבל האתר גם יוזם הימורים "מיוחדים". למשל, הימור בשאלה אם יתקיים עימות טלוויזיוני חי בין ראשי שלוש המפלגות הגדולות בבריטניה לפני הבחירות הבאות. מי שמהמר שכן, מתבקש להמר גם על המנחה המיועד.

בלדברוקס אפשר להמר על האירוויזיון, על סוזן בויל, על ראש העיר הבא בבדפורד, וכמובן על נובל 2009 – או ליתר דיוק מה שנשאר ממנו: הנובל לכלכלה (יוג'ין פאמה? פול רומר?) והנובל לשלום (דניאל בירנבוים? בונו? הוגו צ'אבס? ברק אובמה? ופחות פנטסטי, הוּ ז'יה, פעיל הדמוקרטיה הסיני המרצה מאסר בארצו).

לדברוקס, אתר ארצי לחלוטין, הוא בן-לוויה קבוע של האקדמיה השבדית (והנורבגית, במקרה של הנובל לשלום) בייחצון הפרס הנשגב. את הפרס, הנחשב פסגת ההישגים בתחומי המדע, היצירה, ההגות והפעילות לטובת המין האנושי, קשה לתווך לקהל מיליארדים, ואתר הימורים הוא דרך נוחה להפוך את מחוות ההוקרה לסוג של תחרות.

רשימות המועמדים, דירוגם המשתנה מיום ליום ובניית המתח לקראת ההכרעה היו לחלק מן הטקס עצמו. וכיוון שמתוך ועדת הפרס אין שום דליפת מידע (גם על השורט-ליסט, הרשימה המקוצרת, חל איפול מוחלט), עיני העולם נשואות אל רגע ההכרזה עצמו, כאילו היה גמר אליפות העולם בכדורגל או מקצה הגמר בריצת מאה מטר.

(צילום מסך: האתר לדברוקס)

אתרי הימורים כלדברוקס פועלים לכאורה כסוקרי דעת קהל, אבל בניגוד למשיבים לסוקרים, שבוחרים את מי הם רוצים לראות כמנצח כי הוא מוּכָּר, מייצג או מוערך, המהמרים מנסים לקרוא את העתיד ולזהות את המנצח כדי להרוויח כסף. מי שמהמר על עמוס עוז לא חייב לדעת עליו משהו, ובוודאי שלא לקרוא את ספריו. די לו לראות את מיקומו הגבוה ולעיין בהיסטוריית ההימורים עליו, ולהחליט אם ללכת על סולידי או על פרוע, כמו נניח להמר על איאן מקיואן, שיחס ההימור עליו הוא אחד למאה. לעיתונות די בציטוטים מן הטבלה המתגבשת לקראת הענקת הפרס כדי ליצור ציפיות בקרב שני קהלים נפרדים – קהל המהמרים וקהל קוראי הספרים.

בשנה שעברה, 2008, היה עמוס עוז, מועמד ראוי לכל הדעות, מדורג שלישי ערב מתן הנובל, ביחס של 5/1. בראש הרשימה עמד, משום מה, ההוגה האיטלקי קלאודיו מגריס ביחס של 3/1, ואחריו המשורר והסופר הסורי-לבנוני החי בצרפת, אדוניס, ב-4/1. אחרי עוז הופיעו ברצף האמריקאים ג'ויס קרול אוטס ופיליפ רות (7/1 לכל אחד) ודון דלילו (1/10). גם הבא אחריהם, הרוקי מורקמי, זכה ליחס של 10/1. הזוכה, לה-קלזיו, היה מועמד ביחס של 1/14 כמעט עד לרגע האחרון.

עמוס עוז (צילום: פלאש 90)

ככל אזרח העולם, נכנסתי בראשית השבוע ללדברוקס ועקבתי מהופנט אחר ההתפתחות בצמרת הטבלה של 2009. עוז, שהוביל שלשום ביחס 4/1, שיפר אתמול ל-3/1, ואילו הסופרת האלג'יראית אסיה ג'באר, שדורגה מיד אחריו ב-5/1, ירדה ל-9/1, והרטה מילר עלתה במקומה למקום השני, גם היא עם 1/3. פיליפ רות ב-5/1, מורקמי שיפר ל-9/1 כמו אדוניס, ואילו האמריקאי תומס פינצ'ון רודף אחרי רות, כשקלאודיו מגריס ירד השנה ל-1/12. אם זה נשמע לכם כמו שידור מרוץ פורמולה 1, זה לא מקרה. זה ממש זה.

מרוב התרגשות שכחתי לספר שא"ב יהושע שלנו היה ממוקם היטב בדבוקה המובילה, 1/16, מיד אחרי מילן קונדרה ומעט לפני אנטוניו טאבוּקי, סופר רבי-המכר האיטלקי. ואם לא די בכך, הביא לארצנו כבוד סופר שלישי. לא מי שחשבתם. לא גרוסמן, לא אפלפלד, לא קנז. קבלו את שלמה קאלו (כיוון שעוסקים כאן בהימורים ולא בספרות יפה, מותר להגדירו לצורכי נוחות בלבד כ"גורו של רבקה זוהר").

ואיזה מסכנים העיתונאים

צר לי על עמוס עוז, שעל-פי כל קריטריון הוא מועמד ראוי לנובל. צר לי על הוצאת כתר, שברגע האחרון נמנע ממנה להדפיס את מדבקת הזהב "זוכה הנובל לספרות 2009" על רבבות עותקים של יצירותיו. צר לי גם על פיליפ רות, שאם להודות על האמת, עיצב את תמונת עולמי לא פחות מעוז. אבל הספרות האמריקאית, כך אני לומד, אינה נחשבת במיוחד בעיני פרופ' הוראס אנגדהל, מזכיר האקדמיה השבדית וחבר ועדת הנובל לספרות, שבחרה את כלת הפרס. אנגדהל תיאר את הספרות האמריקאית כ"מבודדת מדי ומנותקת. הם לא מתרגמים מספיק ואינם משתתפים ברצינות בשיח הספרותי הגדול", אמר.

ובמיוחד צר לי על כתבי החדשות, שהמהלומות ניחתות על ראשיהם בזו אחר זו. קודם לחפש בבהילות את קורות החיים של אחת עדה יונת, שזכתה בנובל בכימיה, וללמוד את כל מה שלא ידענו על הריבוזום ועל קורות חייה המופלאים של זו שפיצחה את מבנהו (הידעתם כי "כשהיתה בת 15 עבדה בקיץ במסעדת הפועלים של סולל-בונה כקופאית", כפי שמדווח היום "ידיעות אחרונות"?). והנה לא חלפה לה יממה וכבר עליהם להתחיל מאפס. אז מי אמרתם שזאת הרומנייה הזאת?

וצר לי על כולנו, עם של וינרים, שחזרנו רק עם אוסקר – סליחה, נובל – אחד. הנחמה היא שבכל זאת לא שבנו משטוקהולם בידיים ריקות, ש"הנובל הוא שלנו" ושעמוס עוז לעולם לא יצעד לבד.