בחוויית הפרידה שלי מהעיר בנהיגה שגרתית מובנה מרכיב רדיופוני. ראשיתו בהתפיידות ערוצי ה-FM המקומיים אל תוך מלל זר, לרוב של דרשנים בתורה או בקוראן, והמשכו בחיפוש אחר התחנות הארציות שקולן נקלט בכל מצב. עם היציאה מהעיר אני הופך מאזין שבוי של תוכניות האקטואליה. ניסיתי להמיר אותן במוזיקה צרובה, אבל זה גורם לי להרגיש כמי שמחמיץ את המסיבה האמיתית. בוקר טוב רזי, בוקר טוב רפי, בוקר טוב יעל.

אתמול, לדוגמה, מצאתי את עצמי שקוע בהאזנה אקטיבית לקטטה הרדיופונית בין רינו צרור (איש יום חמישי של "מה בוער" בגלי-צה"ל) ובין רמי לוי, האביר הלבן של עוף-העמק ועופות אחרים. מתברר כי זהו פרק המשך לעימות שהחל ביום חמישי הקודם, שנסב על השאלה, "האם ה'עוף בשקל' של רמי לוי הוא על חשבון העובדים במפעליו?".

שורש הוויכוח הוא סירובו של רמי לוי לאפשר לעובדיו להתאגד לצורך חתימת הסכם שכר קיבוצי בחסות ההסתדרות. לוי, מעסיק גדול של עובדים פשוטים, מתנגד לכך בתוקף, מה שמביא את הסעיף לשלי יחימוביץ, במיוחד לאור תלונות של עובדות (אנונימיות) במפעליו על שכר נמוך, הפסקות מנוחה קצרות מדי, ריתוק קופאיות לקופה, עבודה מאומצת בימי העומס ללא תגמול הולם וסנקציות קשות נגד עובד שאיחר או נעדר מיום עבודה.

חיימוביץ, למי שזוכר, החלה את הקריירה הפרלמנטרית שלה בהובלת מאבק עובדות רשת סופרפארם על זכותן לשבת במהלך עבודתן, והיא זו שהגישה את הצעת חוק "הזכות לעבודה בישיבה", שהתקבלה ב-2007.

רמי לוי, שהתחיל מניהול חנות משפחתית בשוק מחנה-יהודה והפך ליריב מר של רשתות השיווק הגדולות, נודע ברבים בזכות שבירת מחיר העוף. הוא זכה בשל כך גם לאהדת השכבות המתקשות לגמור את החודש. ביוני השנה רכש עם שותף מחצית מהבעלות על משחטת עוף-העמק, שעמדה בפני פירוק, ופתח אותה מחדש באוגוסט, תוך שהוא מגייס עובדים נוספים (ומתחייב להמשיך להעסיק בהסכם קיבוצי את העובדים הוותיקים).

הנה שני לקחים שנוגעים לפרשה ההיא: 1. הפחד מאבטלה הוא כה רב, עד שעובדים מוכנים לקבל על עצמם כל תנאי ובלבד שמפעלם לא ייסגר. 2. רמי לוי הוא היחיד שיכול. אין ספק, אם לא היה רואה ברכישת המשחטה הזדמנות עסקית, המשחטה היתה נסגרת.

רמי לוי נמנה עם הסוחרים שעשו את הונם (ותהילתם) על יכולת לדחוף כמויות גדולות של סחורה במתח רווחים נמוך, מה שמחייב אותו, בין השאר, לחתוך בעלויות שכר העבודה ובפערי תיווך. רמי לוי הוא אחד מאלה שמתריסים במתחרים שלהם: עד כמה נמוך שתורידו מחירים, אנחנו נוריד יותר. הסכם קיבוצי, שמן הסתם ייטיב את תנאי ההעסקה של העובדים, תוך שהוא מעמיס עלויות, עלול לקצץ לרמי לוי את מחלפותיו. אם יתחיל להתברבר עם תנאים סוציאליים נדיבים למועסקיו, הוא ייאלץ לגלגל עלויות על הקונים – כלומר ליישר קו ברמת המחירים שלו עם אלה שבהם הוא מתחרה.

לפני שבוע ניסחה זאת ח"כ יחימוביץ' כך: "אני רוצה שאנשים שקונים עוף בשקל אצל רמי לוי יידעו שהעוף עולה רק שקל כי הוא לא משלם שכר הגון לעובדיו". בתגובה איים רמי לוי בתביעת לשון הרע, אם בכלל ניתן לתבוע חבר-כנסת על דברים שאמר בעת מילוי תפקידו.

הנה הפרדוקס האכזרי: שכבות רחבות שמתקשות להתקיים בכבוד מהכנסתן חיות על מבצעים והנחות קיצוניות שמציעות להן רשתות השיווק האגרסיבי. כאשר שוברים את השוק ומציעים מחירי אפס, מישהו בקצה השני משלם על כך. זה עלול להיות פועל סיני, עובד סדנאות יזע אסיאתי, עובד זר או שכיר מקומי. אם מאבקה של יחימוביץ' יביא להישגים משמעותיים בתחום העסקת שכבות העובדים החלשות, יתייקרו המוצרים בהתאם, והם עלולים להיות מחוץ להישג ידן של שכבות מעוטות הכנסה.

מי שמכיר את הדיון הנצחי בשאלת העלאת שכר המינימום יודע שכולם, תיאורטית, בעד הגדלתו ללא גבולות – ובתנאי שלא ייסגרו מפעלים שחיים על הקצה, שלא יועלו מחירי הסחורות ויכבידו על הקונים ועל המדדים, ושלא יתפתח שוק עבדים שחור סביבו. ובמלים אחרות – כולם נגד.

זהו הרקע למפגש הרדיופוני אתמול בבוקר. המגיש הוא רינו צרור, ובמרכז האייטם עומדת מרואיינת שהועסקה במשך שנתיים כקופאית באחת מחנויות רשת השקמה של רמי לוי באזור המרכז. היא שומרת על אנונימיות ועל כן זכתה לשם הנעים "נעמה".

טענותיה של נעמה הן: שכר מינימום (20.70 שקל לשעה) משולם עד לשעת העבודה העשירית (כלומר אין תגמול נוסף על שתי השעות הנוספות הראשונות). ההפסקות קצרות ובימי העומס והמבצעים הן מתקצרות עוד יותר. אסור לקופאית לשתות מים ליד הקופה. לעתים קרובות היא מתקשה לצאת לשירותים.

כאם לשני ילדים קטנים, נעמה מעידה כי היעדרות ממשמרת ללא אישור רופא (כפי שקרה לה בפתיחת שנת הלימודים, כשהתמודדה עם קשיי הקליטה של ילד בגן חדש) גוררת ענישה חריפה: כל אותו שבוע היא לא שובצה לעבודה. האם נאמר לה מפורשות שאי-השיבוץ הוא עונש? לא, אבל מהאופן שבו נאמרו ונעשו הדברים – זה ברור. נעמה גם מספרת על מקרה של קופאית שלא הוחלפה כדי לצאת לשירותים ועשתה את צרכיה על משמרתה (ואפילו נודע לה "שהיתה אחר-כך בבית-חולים"). לא, היא לא שמעה את זה ישירות מן העובדת, אבל היא יודעת מי זו, ובכלל, כל הקופאיות מרושתות ביניהן ויודעות הכל זו על זו.

השידור הנמשך והמסתבך

עד כאן היה לבי עם נעמה. הנושא חשוב, וסיפורה של נעמה מעורר אהדה, כלפיה אישית וכלפי כל העובדים שמניעים את גלגלי המשק בעבודה מפרכת, מונוטונית, ובתגמול מעליב. אך ככל שהשידור נמשך, כך הוא מסתבך עם עצמו. אולי, אני חושב לעצמי, הפורמט הזה מביא את הרדיו לגבולות חוסר היעילות שלו. במקום שהמקרים שבמחלוקת יתבהרו ויוכחו, נקלע השידור לעימות בין גרסאות ונכנס לאזורי הוויכוח הסיבובי.

על הקו עולה מנהלת משאבי האנוש במפעלי רמי לוי ומכריזה כי בכל משמרת יש שתי קופאיות שכל תפקידן הוא לשחרר קופאיות להפסקה מהעמדות שלהן. היא גם מציינת כי התשלום המוגדל לשעה הוא מן השעה השמינית ולא העשירית, כפי שנטען. עכשיו אין מדובר עוד בהשקפות שונות, אלא במחלוקת על עובדות. אשר לסיפורה של נעמה, מנהלת משאבי האנוש אומרת שהיא אינה יודעת מי המתלוננת ומהו טיבו של המקרה שלה. ואכן, סיפורה של נעמה נותר בגדר גרסה עמומה, שרחוקה מלהיות חד-משמעית.

ניכר היה ברינו צרור שהוא אוהד את עניינה של נעמה ומאמין לה. זאת, אף כי בתחום העובדתי דבריה לא נתמכו בשום הוכחה. כמו, נניח, תלוש משכורת שימחיש את תעריפי השעות הנוספות, או כל מסמך אחר. הרושם הוא שבכל הנוגע למסמכים, רדיו הוא כלי אילם. כוחו רב ביצירת אווירה. רדיו יכול להביא סיפור מרגש, אבל ספק אם רדיו יכול להוביל מקרה שנוי במחלוקת לנקודת ההכרעה.

רינו צרור סיפר כי עובדות רבות במפעלי רמי לוי מתקשרות ומאשרות את מה שסיפרה נעמה. אין די בכך. אף אחת מאלה גם לא הועלתה לשידור. ברור כי הקופאית שסבלה מבריחת שתן על משמרתה לא אותרה, אבל גם עובדת אחרת, עדה ישירה לכך, לא נמצאה. בין כל המתקשרות והתומכות לא נמצאה ולו אחת שתתמוך פומבית בגרסתה של נעמה, או שתספר את סיפורה שלה. שתי מתלוננות יכולות לספק מידע מוצלב, שלוש או ארבע – זו כבר תמונת מציאות. טלפונים אוהדים למערכת הם גילוי מרגש של סולידריות, אבל מבחינה עובדתית אין לכך כל ערך.

כשהגיע תורו של רמי לוי לדבר, ניכר היה בו שהוא מאלה שעובדים בלי יועצי תקשורת. הוא נשמע כעוס, מתגונן, תוקפני, עוין. הוא נקט גישה של מי זאת בכלל המתלוננת? למה היא עדיין מופיעה בעילום שם, אם היא כבר לא עובדת אצלנו? אולי היא עובדת בשביל המתחרים? ואולי היא עובדת בשביל ההסתדרות? הוא הביע תמיהה: אם כל-כך רע כאן, איך זה שמעולם לא הוגשה נגדי תביעה לבית-הדין לעבודה במשך כל השנים הללו? למה המתלוננת האלמונית לא תבעה בעצמה?

זה לא נשמע טוב. זה נשמע כמו מי שנחשד בעבירה ומנופף להגנתו בגליון ההרשעות הנקי שלו. מן הצד השני, מערכת "מה בוער" החרישה. לא היה בידה שום תיעוד שיאשר או יפריך את ההכרזה הזאת.

רינו צרור, שלא הצליח להסתיר את עוינותו כלפי רמי לוי, נכנס עימו לעימות. זה החל בהתנצחות על זכות הדיבור ללא הפרעה, ונמשך אל הדברים עצמם. ברגע מסוים הכריז רמי לוי: אני מוכן לשלם שכר מינימום של 5,000 שקל לחודש. ורינו צרור מאלץ אותו להוסיף את ההתניה - ובתנאי שגם הרשתות המתחרות יסכימו לכך. דיון סיבובי, עקר, שאינו מביא למסקנות, מלבד אלה שאפשר לפתח כלפי אישיותו של המרואיין. רק התמשכות העימות אל מעבר למסגרת הזמן שהוקצה לו הביאה לסיומו הקטוע.

צריך להכין שיעורי בית

השאלה שנותרה פתוחה, מלבד המחלוקת הבלתי מוכרעת בשאלת תנאי ההעסקה במרכולים של רמי לוי, היא אם רדיו יכול להרים נושא כזה.

אני מניח שבתשובה לכך טמון היבט כלכלי, הדומה לזה שקיים בתפעול משחטת עופות. כדי להתמודד עם נושא מורכב ולהגיע לתוצאה פסקנית, דרוש תחקיר עמוק. רדיו מילולי הפך למדיום קל משקל, ותוכניות המלל המשודרות ברדיו מסתפקות בתקציב תפעולי ששואף לאפס. מסמנים קטע עיתון, מתקשרים לצדדים, מעלים אותם יחד לשידור ומקווים לטוב. וכך, כשמזדמן נושא כבד, רב פרטים וגרסאות, כמעט בלתי אפשרי להביאו לכלל מיצוי והכרעה.

נושא כמו שאלת העסקה של עובדי שכר מינימום במפעלים כמו אלה של רמי לוי מצריך הכנת שיעורי בית, איסוף מידע רב והבאת אנשים שמוכנים לעלות לשידור. כל זה לא יכול להידחס לעשר דקות שידור.

ייתכן שאפשר היה להגיע למשהו אילו היו מקדישים לכך שעת שידור שלמה. אילו היו הדמויות המרכזיות מגיעות לאולפן, אילו בידי המגיש היה קלסר מסמכים שממנו היה מצטט. אילו היו צוותים מקצועיים משתתפים בו. מישהו כמו יובל אלבשן, שצבר ניסיון רב במאבקים על תנאי עבודה, כתב שמכיר מקרוב נושאי תעסוקה, כתב כלכלי שירעיף תובנה על הפער העצום בין האינטרס הכלכלי של המעסיק ובין הדרישות הבסיסיות של עובדיו, נציגת נעמת שתאיר את בעיית האמהות הצעירות שמכלות את ימיהן ליד הקופות או על פס הייצור.

בעצם, גם שעה לא תספיק. ואולי בכלל רדיו אינו המדיום המתאים לכך. אלא אם הרדיו עוסק במעגל השני או השלישי לדיון שנפתח במדיום אחר.

וגם אני זמני תם. אני בדיוק נכנס לחניון, ויחד עם סגירת הסוויץ', גם הרדיו משתתק. ממש באמצע המלה.