כששרת החינוך, לימור לבנת, הציעה לי לכהן כיושב ראש ועדת השופטים לפרס ישראל לתקשורת (תשס"ב-2002), נעניתי מיד בחיוב. היא הציגה לי רק תנאי אחד: "אם אתה חושב על מועמד מסויים הייה תקיף בדעתך מול החברים האחרים בוועדה". קיבלתי ממשרד החינוך את רשימת המועמדים הקיימים ותמהתי להיווכח כי שמו של דב יודקובסקי אינו נכלל ביניהם. ניצלתי את זכותי, בהתאמה עם התקנון, להעמיד מועמד משלי.

ואז נקלעתי לבעיה. על פי התקנון יש לפרוש בפני ועדת השופטים את תולדות חייו של המועמד. התברר לי כי יודקובסקי מעודו לא חשף את סיפור חייו. פה ושם פורסמו רשימות שנגעו בקטעים בתולדותיו, אך אלה לא הספיקו כדי להציג תמונה שלימה. נאלצתי להשיג מידע מן הגורן ומן היקב במהירות שיא, ואז התחוור לי שעורך עיתוני הוא בעל ביוגרפיה מדהימה, שאנחנו, חבר עובדיו ב"ידיעות אחרונות", ידענו עליה מעט מזעיר. לאחר הבחירה, טלפנה שרת החינוך לחתן הפרס ואמרה: "בחירה מוצדקת". לא היתה שום פנייה פוליטית במחמאתה של השרה, משום שדב יודקובסקי כבר היה עורך בדימוס.

וכך כתבנו – הח"מ כיו"ר, משה אישון עורך "הצופה" לשעבר, ד"ר דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב – בנימוקינו למתן פרס ישראל לתקשורת לדב יודקובסקי:

"דב יודקובסקי תרם תרומה נכבדה להתפתחותה של העיתונות במדינת ישראל. הישגו הגדול היה בשני מישורים: הפיכתו של "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה וקידומו של מקצוע העיתונות.

את דרכו בעיתונות החל דב יודקובסקי במלחמת העצמאות, כשהוציא לאור בירושלים הנצורה מהדורה עצמאית של "ידיעות אחרונות". בראשית 1948, כשפקד את העיתון משבר שאיים על המשך קיומו, הוא נקרא לסייע לשיקומו, ועמד במשימה לצידם של הבעלים יהודה ונח מוזס. שיתוף הפעולה רב השנים של הצוות נח מוזס-דב יודקובסקי הצעיד את "ידיעות אחרונות" אל המקום שהוא תופס כיום בעיתונות הישראלית.

דב יודקובסקי השכיל ללמוד מניסיונם של טובי העיתונים בעולם המערבי וליישם בעיתונו שפע של חידושים תוך התאמתם למציאות הישראלית, בתוספת רעיונות מקוריים. הוא שם דגש רב על עבודת שטח עיתונאית, טיפח עיתונאים מוכשרים, הדריך בתבונה את צוות העורכים והכתבים, גיוון ללא הרף את עמודי העיתון והוסיף מדורים ומוספים חדשים. השינויים הדמוגרפיים הדינמיים שחלו במדינת ישראל הציבו לפניו אתגר מיוחד: התאמתו של העיתון לכל שכבות האוכלוסייה. הגידול חסר התקדים בתפוצת העיתון הוא הוכחה חותכת להצלחתו בתחום זה.

כמרכז המערכת של "ידיעות אחרונות" ואחר כך כעורכו, ניסח דב יודקובסקי אלפי כותרות, תמיד קצרות וממוקדות, חולל שינויים מרחיקי לכת בסגנון הכתיבה העיתונאית, הקפיד על היצמדות למרכיבי הכלל העיתונאי החשוב המבדיל בין NEWS לבין VIEWS. פתח את דפי העיתון לפני כותבים אורחים, בהם אנשי ציבור ואקדמיה מהשורה הראשונה, תוך הבטחת חופש ביטוי מרבי והקפדה על איזון פוליטי, ואף הנהיג טכנולוגיות חדישות, מן המתקדמות בעולם, בהן הכנסת תצלומי צבע לעמודי החדשות.

כיושב ראש מועצת המנהלים של בית הספר לעיתונאות ולתקשורת "כותרת" מאז הקמתו דב יודקובסקי ממשיך להנחיל את מורשתו לדור העתיד של עיתונאי ישראל.

פרס ישראל לתקשורת מוענק לדב יודקובסקי על גילוי יצירתיות תקשורתית ומנהיגות עיתונאית ועל היותו מחנכם של דורות של עיתונאים שאותם לימד לדייק בדיווח, לפעול בנחישות אך בהגינות, ללא משוא פנים, לכבד את הקוראים ולהגיש להם את מרב המידע – כיאות לתקשורת ראויה לשמה המשפיעה על סדר היום הציבורי".

303 המלים אלו מגוללות את סיפורו של "ידיעות אחרונות" בניהולם של דב יודקובסקי ובן זוגו הצמוד נח מוזס שכבר לא היה בין החיים בעת מתן הפרס. נראה לי שהנהגתם המשותפת יישמה את אמירתו של לב טולסטוי: "אדם רשאי לכתוב רק כשהוא מותיר נתח מבשרו בקסת הדיו כל פעם שהוא טובל את הקולמוס". בקסת הדיו שעל שולחנו של דב יודקובסקי בו טבלנו כולנו, עיתונאיו וכתביו, את  קולמוסנו, השקענו את כל יישותנו, את בשרנו, את דמנו, את משפחותינו.

דב יודקובסקי היה רב אלוף מוטיבציה. הגדולה במלחמותיו היתה להוריד את "מעריב", בנו הבלתי חוקי של "ידיעות אחרונות" שעלה עליו עד למעלת "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", מרום תהילתו לבירא עמיקתא. ודב יודקובסקי, ורק הוא, יצק בנו להט הזהה לזה של בני תשחורת המתגייסים ליחידות מיוחדות.

אף על פי שבימי המשבר הקשים ב"ידיעות אחרונות" עם יורשו של נח מוזס (שנהרג בתאונת דרכים לדאבון לב כולנו) בנו ארנון (שהשכיל בינתיים להעצים את ממלכת אביו לשיאים דרמטיים), עבר דב יודקובסקי לערוך את העיתון המתחרה "מעריב", הוא לא הצליח להחזירו לגדולתו. בימי שבתו של דב יודקובסקי ב"מעריב" עלו לנגד עיני תמונות מימי המלחמה הקמאית ב"מעריב": בסוד שיח היה דב יודקובסקי מכנס קבוצה מצומצמת של חברים, מראה לנו סקרים סודיים של הנסיקה האיטית אך העקבית של עיתונו, אך גם משביע אותנו שלא לתת להם פומבי "כדי ש'מעריב' ימשיך להיות באשליה שהוא עודנו 'הנפוץ ביותר'". בסופו של דבר, "מעריב" בלבוש של "ידיעות אחרונות" ודב יודקובסקי כעורכו היתה תופעה מחוץ לדרך הטבע.

אבל זו היתה אפיזודה ובשום פנים ואופן איננה יכולה להעיב על החותם שטבע בנו דב יודקובסקי. היא איננה יכולה להעכיר את זיכרונותינו מהתקופה בה עבדנו במחיצתו ונהנינו מכל רגע, גם כאשר סנט בנו. ידו היתה על הדופק 24 שעות ביממה בכל התפקידים שמילא בעיתון. הוא אהב את התחום הפוליטי והמדיני, והידיעות בנושאים אלה – אני שימשתי ככתב לענייני מפלגות ורעי המנוח, אריה צימוקי, היה כתב מדיני – זכו אצלו להבלטה רבה. הוא תמיד תבע לדעת מה קורה בחדרי חדרים, והתאהב בפרוטוקולים על הדיונים הסודיים אשר סיפקתי. בחושו הנפלא החליט כי אלה יאפשרו לקוראי העיתון לחוש כאילו הם משתתפים לצידם של המנהיגים בעיצוב סדר היום הפוליטי.

בין שיטות המוטיבציה שהנהיג היו המסרים בפתקים. על שולחנו היו מונחים בלוקים קטנים ששמו התנוסס בראשם, מילה נוספת  - פנימי - העניקה לכתוב חשיבות והסגנון היה קצר. כמו למשל, "פגישת גולדה האפיפיור – סקופ עולמי".  "תודה בעד הטיפ על..." "כל הכבוד לסקופ על... זו היתה שיחת היום". לעתים מזומנות צירף לפתק "פקודת תשלום". במקביל נהג להעביר לחברי המערכת דוגמאות של כתבות בעיתונות חו"ל כדי שנלמד מהן על שיטות סיקור אירופיות.

אירופה היתה טבועה ביישותו. הוא נולד בוורשה בה שימש סבו כרב, גדל באנטוורפן ועבר את אושוויץ. בקיץ, כשהלך בחולצה קצרת שרוולים, ראיתי את הקעקוע המזעזע על אמת ידו – 160663 – מספרו באושוויץ. ארי שביט, העיתונאי היחיד שריאיין אותו באריכות, כתב עליו ב"הארץ" את המשפט הבא: "במובן מסוים יודקובסקי עשה בעיתונות את שמנחם בגין עשה בפוליטיקה. הוא היה האירופי המשכיל ואנין הטעם שקשוב לפריפריות וידע לכבוש אותן. הוא היה המעונב בחליפה שרגיש לאדם ברחוב וידע לפרוץ דרכים אל לבו. הוא היה האליטיסט יליד פולין שפיענח את החוויה הישראלית, שירת אותה וניצח עליה".

הנוסחה שעל פיה הינחה אותנו – משפטים קצרים, לא יותר משבע מלים פשוטות, כי עיתון איננו אנציקלופדיה, והעיקר שרבינוביץ ומזרחי יבינו את הכתוב – היתה נוסחת ההצלחה של "ידיעות אחרונות". "קלע לרחשי ליבה של הישראליות החדשה, לצופן של חברת המהגרים", כלשונו של שביט.

אפשר להפוך ביודקובסקי עוד ועוד, אבל בסיכום אני סבור שהוא היה העיתונאי שטבע אח חותמו על ההיסטוריה התקשורתית של מדינת ישראל יותר מכל עיתונאי אחר.