מאז שקם "ישראל היום", נוהגים כמה מעמיתי ואני להתווכח בשאלה אם הוא ראוי להיקרא עיתון. למרות הביקורת המוצדקת כלפיו וכלפי הסיקור החד-צדדי שהוא נוקט ביחס לכל מה שקשור בצורה זו או אחרת לפטרונו הפוליטי בנימין נתניהו, אפשר למנות לטובתו של ה"ביביתון" כמה נקודות זכות:
בנושאים לא פוליטיים, הסיקור שלו לפעמים יותר מדויק ומאוזן משל מתחריו; העיצוב הגרפי שלו פחות צעקני ומספר המלים ביחס לתמונות גדול מזה של המתחרה העיקרי שלו, "ידיעות אחרונות"; הוא הצליח לשבור את המונופול של "ידיעות אחרונות" בשוק העיתונות המודפסת; והוא מפרנס, ברווחה יחסית, שורת עיתונאים שהיו עלולים למצוא עצמם מחוסרי עבודה בשוק התקשורת ההולך ומצטמצם.
לאלה אפשר להוסיף את הטענה ש"ישראל היום" מציל את עיתון "הארץ" מקריסה כלכלית, בזכות העובדה שהוא מודפס בדפוס "הארץ". שיתוף הפעולה הזה עורר טענות שלפיהן בשלו נמנע "הארץ" מלמתוח ביקורת על התנהלותו המבישה של "ישראל היום". מאמר תוקפני שפירסם ביום חמישי האחרון (14.2.13) עורך "ישראל היום" עמוס רגב מוכיח כי לפחות בכיוון ההפוך לא ניתן לטעון כך. אבל מה שחשוב יותר במאמר זה הוא גילוי הדי.אן.איי העיתונאי של "ישראל היום", זה שמבדיל בינו לבין שאר כלי התקשורת בישראל.
המאמר של רגב הוא מתקפה חריפה נגד עיתון "הארץ" ועורכו, אלוף בן, בגלל הסיקור ה"רעשני, אובססיבי ופרטני" של פרשת החזקתו בחשאי והתאבדותו בכלא של "האסיר X", בן זיגייר. רגב הוא בטחוניסט ורואה עצמו פטריוט ישראלי, וזו כמובן זכותו. בניגוד לתדמית המקובלת, הוא אינו יוצא דופן בדעותיו בקרב עיתונאים (רוני דניאל מערוץ 2 כבר הפך לסמל לכך, אבל יש עוד רבים אחרים).
אבל מה שמחבר את כל העיתונאים, מימין ומשמאל, הוא האמונה בחופש הביטוי וחופש העיתונות ובחיוניותם של אלה לקיומה של הדמוקרטיה. גם בעלי הדעות הימניות שבהם מאמינים בצורך לחשוף את מה שהממסד – כל ממסד – מנסה להסתיר מאיתנו, לפרסם ולקיים דיון גלוי בסוגיות הנוגעות לציבור. זו הסיבה שהם נתפסים כ"שמאלנים" בקרב הימין הלא-מתוחכם, המזהה תמיכה בחופש הביטוי ובזכויות אדם אחרות כ"שמאלנות".
אי-אפשר להיות עיתונאי ולא להאמין בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. המבוא לתקנון מועצת העיתונות, ש"ישראל היום" חבר בה, קובע: "מועצת העיתונות מופקדת על שמירת ערכי עיתונות חופשית וטובה, ובכללם חופש המידע, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה בישראל". ובסעיף 2 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות נכתב: "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות".
ומול אלה, הנה משפט המפתח במאמרו של רגב: "חופש הביטוי הוא קודם כל הזכות להבעת דעה, וזה העיקר. אבל בפרשה זו לא מדובר על דעות, אלא על ידיעות [...]". במלים אחרות: דווקא בפרסום מידע לציבור – ליבת העיתונות ונשמת אפה של התקשורת במשטר דמוקרטי – דווקא שם אין, לדעת רגב, מקום לחופש ביטוי.
לטובתו של רגב יש לומר שפיו ומעשיו שווים. הוא מפרסם בקביעות מאמרי דעה של כמה "עלי תאנה" שמאלנים (גילוי נאות: בעבר הייתי אחד מהם). את החד-צדדיות הוא משאיר לעמודי החדשות של "ישראל היום": שם הוא מפרסם דיווחים מוטים וחלקיים, מתעלם ממידע שאינו נוח לפטרוניו הפוליטיים ומגיע אפילו לזיוף מסמכים מעל דפי העיתון (מכתב ההתאבדות של משה סילמן ז"ל, שהצית עצמו בהפגנה).
ואגב, גם חופש הבעת הדעה הוא חופש מוגבל למדי ב"ישראל היום", כפי שפורסם ב"העין השביעית" ובתחקיר של רביב דרוקר בערוץ 10, וכפי שלמדתי גם אני כאשר נפסל מאמר שלי שנראה לעורכיו "שמאלני" מדי.
אבל גם אילו היו עמודי הדעות של "ישראל היום" חד-צדדיים לחלוטין, זה לא היה פוגם באפשרות שהוא ייחשב עיתון. מה שפוסל אותו מהתואר הזה הוא הפגיעה האנושה בהגינות ובאתיקה העיתונאית שהוא מבצע דווקא בעמודי החדשות. זו הסיבה שכמו בפרסומות בטלוויזיה, שבהן שחקן מגלם רופא או שוטר, היה ראוי להוסיף שורת אזהרה בתחתית עמוד השער של ישראל היום: "המציג אינו עיתון".
אבי וינברג הוא איש האוניברסיטה הפתוחה, בעבר מזכ"ל מועצת העיתונות