כבר כמה ימים שהרשת רוחשת בגלל מקרה מסוים שמסעיר בעיקר שתי קהילות: הקהילה הדתית-חרדית והקהילה ההומו-לסבית. מה המכנה המשותף להן? מה בכלל משותף להן, חוץ מן האיבה ההדדית?

יחד עם האתרים המבעבעים בניסיון לעכל את ההתרחשויות העלומות, ירדה דממה עמוקה על עיתונות המיינסטרים. אף מלה על הפרשה, לא בדפוס ולא בשידור. ואני, סתם אזרח שמורגל בהתגוננות מפני הפצצה תקשורתית בכל עניין ועל כל זוטה, תוהה לפשר הדומייה הפתאומית. וגם למשמעותה של ידיעה חסרת פשר, שהופיעה אתמול ב"הארץ", האתר והעיתון.

"הארץ" דיווח בהרחבה, ובידיעת הפניה בולטת בראש העמוד הראשון, על חקירה שמנהלים גורמי הביטחון בקשר לכרוזים שהופצו במאחזים ובהם קריאה לפגוע בחברי הקהילה ההומו-לסבית והוראות להכנת מטעני חבלה. כרוז כזה מציע פרס כספי נכבד לכל מי שיגרום "למותו של אחד מאנשי סדום ועמורה" שבאים לצעוד בעיר הקדושה. כרוז אחר, שכותרתו "מוות לסדומאים", מלמד באמצעות שרטוט עילג איך להכין "שליסל ספיישל", מין בקבוק תבערה בסיסי. הכתב חיים לוינסון מוסיף כי "בתוך כך" קיבלו שלושה פעילי ימין צווי הרחקה מיהודה ושומרון "מסיבות בטחוניות".

החשיפה של "הארץ" התפרסמה יום אחרי ש"מעריב" הקדיש את כותרתו הראשית ל"מצוד אחר כלי נשק לא חוקיים בהתנחלויות". בכפולת העמודים העמומה מוזכרות כל הפרשות הלא מפוענחות של החטיבה היהודית בשב"כ, וביניהן מטען החבלה שהתפוצץ ליד ביתו של פרופ' זאב שטרנהל והפרשה האחרונה שטרם פוענחה – הפיגוע בבר הנוער ההומו-לסבי בתל-אביב. שטרנהל זה ברור, אבל בר נוער? האם "מעריב" יודע משהו שאנחנו לא יודעים?

ומדוע מתפרסמים שוב ב"הארץ", תחת הכותרת "חשיפה", דיווחים ישנים על כרוזי שנאה ועל מטעני חבלה (בית-ג'מאל, עֵלי) שיועדו ל"סדומאים" המשתתפים במצעדי הגאווה 2006 ו-2007? ואם המדובר בפשעי שנאה, איך זה שלא קושרים אותם לרצח בבר נוער בתל-אביב? ענת קם, כתבת וואלה ברנז'ה, מעריכה כי הפרסום המחודש של החומר הארכיוני נועד לרמוז לקוראים על "פרשה פלילית חמורה הנחקרת בימים אלה ואשר על פרטיה הוצא צו איסור פרסום גורף".

אם יש צו, הוא בוודאי אינו גורף. אחרת, איך אפשר להסביר את עשרות, ואולי מאות, הדיווחים ברשת על מעצרו של פעיל ימין חרדי שהסתתר בדירה בשכונת הר-נוף בירושלים, שבה נמצאו אמצעי לחימה רבים? אתר הפורומים רוטר דיווח שלשום, בהסתמכו על האתר החרדי "חדרי חרדים" ועל הכתב יוסי כץ, על אדם שנעצר בחשד לשורת תקיפות, ביניהן של אדם ידוע, ובפיגוע שנאה. אין מדובר בשמועות מטושטשות, אלא בתיאורים בוטחים, מדויקים ותואמים של האיש המוצא מן הדירה ובתיאור כלי הנשק והמטענים (שפוצצו בשטח פתוח).

במקביל הופיעו דיווחים על מעצרו של האיש ביישובו. לא הייתי מזכיר כאן את שם היישוב, אבל מתברר שפעילים מאנשי שילה כבר הקימו לו מטה דוברות והם מוסרים מספרי טלפון לכל המעוניין. הנה הפרטים.

בשלב מסוים נעלמו כמה מהדיווחים, אולי מחשש שאכן קיים צו איסור פרסום. אבל אפילו באתרים שבהם הוסר הדיווח נותרו הטוקבקים הערניים, העשירים במידע, בביאורים ותוספות. קל, כמובן, להגיע גם למידע שהוסר מן האתר באמצעות עיון בדפים שנשמרו בזכרון המטמון של גוגל (cache), אבל אין בכך שום צורך. מי שיקיש כמה מלות מפתח נכונות עלול לטבוע בים המידע על אודות הפרשה.

קל מאוד להוציא צו איסור פרסום. הולכים לשופט (אצלנו הולכים בדרך כלל גורמי הביטחון), משכנעים אותו (ללא קושי, לרוב), והנה צו. בעיה גדולה הרבה יותר היא כיצד להפיץ צו כזה. לאיזו רשימת תפוצה הוא מיועד? לעיתונים גדולים בלבד? לאתרי חדשות ומידע? לכל אתר בישראל? לכל בלוגר? לכל טוקבקיסט? הנה מתברר כי יותר משקל להשיג צו איסור פרסום, קל לצו איסור פרסום להפוך למסמך חסר ערך.

אם שתי הקהילות הנוגעות בדבר, הדתית-חרדית וההומו-לסבית, מקיימות, כל אחת בנפרד, דיון ערני בפרשה ובהשלכותיה, בשביל מה להשאיר צו כזה, אם בכלל ניתן, על כנו?

אפילו חיל האוויר, שדיקדק במיוחד באי-מסירת מידע על תאונות מטוסיו, נאלץ להכיר בעובדה שיותר גרוע מלדווח על תאונה אווירית הוא להשאירה עלומה. סוד הוא דבר דורש פיצוח, במיוחד אם המטוס, חלילה, התרסק לעיני כל. זוהי הסיבה שאינני מאמין ששופט חכם אכן נתן צו איסור פרסום למעצר שהתרחש לעיני קהל רב, שהכיר את העצור וידע היטב במי ובמה מדובר.

האם לא היה עדיף לשחרר מידע מוסמך ולא להניח לגל השמועות להתגלגל כבר יממה שלישית? מה ימנע מבלוגר או מאתר כלשהו מבין עשרות או מאות האתרים שטיפלו בנושא מלהמשיך להפיצו, בעוד העיתונות המקצועית אזוקה בצו ומנועה מלעשות את מלאכתה?

האם יש שופטים שלא עברו סדנת רענון בנושא "התפתחויות וחידושים בתקשורת ההמונים בעשור האחרון"? האם יש עדיין שופטים שממשיכים לחתום על צווי איסור פרסום בהאמינם באמונה שלמה כי בכך שיעצרו את תקשורת המיינסטרים, המידע אכן ייחסם? האם יש שופטים שלא שמעו על המהפכה באיראן או על הדיווחים על מותו של מייקל ג'קסון, ולהבדיל, על נחשול הטוויטים שהציף את המדינה עם התרסקותו של אסף רמון?

אולי אותם שופטים הספיקו, בטרם יצאו הבוקר למשרדם לחתום על צווי איסור פרסום כאלה ואחרים, לראות ב"הארץ" דיווח קטן על פרשה רחוקה, שכותרתו: "בטוויטר התגייסו למען ה'גרדיאן', וצו איסור הפרסום החריג הוסר".

גם שם, בבריטניה, הסיפור לא נעים ואפילו מביך: נציגי חברה בשם טרפיגורה, המואשמת בהשלכת פסולת רעילה בחוף-השנהב, השיגו בבית-הדין הגבוה הבריטי צו האוסר על פרסום שאילתה שהעלה חבר פרלמנט בנושא, בהסתמכם על חוק עתיק יומין כלשהו. ה"גרדיאן" ציית לצו, אך דיווח לקוראיו שהוא מנוע מלכסות את דיוני הפרלמנט מסיבות משפטיות. והנה, לאחר מחאות ארגונים ועיתונים ועם היחשפו של המידע חלקים-חלקים בהמוני בלוגים וטוויטים, נאלצו העותרים לסגת מדרישתם, בתוך פחות מיממה.