פרופ' זאב סגל ז"ל. תל-אביב, 8.5.09 (צילום: "העין השביעית")
את פרופ' זאב סגל ז"ל הכרתי כמרצה מרתק בקורס במשפט חוקתי שבו ביקרתי כאורחת. אל הקורס הצטרפתי אחרי שסגל התקשר אלי יום אחד והעיר לי בדרכו המנומסת שכתיבתי העיתונאית לוקה בחסר בתחום הזה. נדמה לי שיותר משהיה לו חשוב להרחיב את השכלתי, היה לו אכפת שלא אקלקל את שמו הטוב של "הארץ", שם פירסמתי את מאמרי הלא מספיק מלומדים, לטעמו.
לא אגזים אם אומר שלמדתי ממנו בקורס שארך שלושה חודשים בלבד יותר ממה שלמדתי בכל שנותי כתלמידה מן המניין בחוג למדע המדינה. זה היה לפני כמעט 20 שנה, בימים הסוערים של חקיקת חוקי היסוד שסימנו את תחילת "המהפכה החוקתית". הכיתה נדבקה בהתלהבות של סגל ממה שנראה לו כרגע היסטורי, אבל סגל ידע גם לצנן את ההתלהבות ולהסביר שחברי-הכנסת יכולים להפוך את כל ההישגים בתחום זכויות האדם על פיהם, כי זו גדולתה של הדמוקרטיה, וגם חולשתה.
סגל לימד אותי לקרוא חוקים ופסקי דין, לנתח ולבקר באופן מנומק, הוא לא בחל בשום מאמץ לתדלק את הסקרנות האינטלקטואלית של הכיתה ולספק אותה. הוא לימד אותי את המושג פרופורציה, שעד לאותו רגע נראה לי מגונה ומאוס, כי נדמה היה לי שכתיבה עיתונאית מעניינת זקוקה לקצת הגזמה.
עם סגל אפשר היה לנהל ויכוח לגופו של עניין, להתפלפל, לעקוץ, לחלוק עליו מכל וכל ולהישאר חברים. אף כי חששתי תמיד שיש לו יותר מדי חברים רבי כוח והשפעה, הבנתי שבגלל יושרו הוא לא עושה לאף אחד הנחות. בשלב מסוים יצרתי את הקשר בינו ובין "הארץ" ושמחתי שהפך לפרשן המשפטי של העיתון, תפקיד שבו צבר במשך השנים יותר ויותר מעמד ואומץ, וגילה יכולת נדירה לכתוב נגד הדעה הרווחת בחוגיו, אפילו נגד דעתו של העורך שלו, המו"ל שלו וחבריו לחדר הנהלת "הארץ".
קל היה לגחך על כך שסגל הוא מעריצו של השופט אהרן ברק, אבל קשה מאוד היה להתחרות ביכולתו מעוררת ההשתאות לחלוק עליו, ועל בית-המשפט בכלל, שעם שופטיו הרבה להתרועע. מעטים העיתונאים שמסוגלים לשאת בכבוד בנטל הזה של כתיבה נגד מכרים. בדרך כלל הם בוחרים באחת מהדרכים: או התקרנפות, השתפנות והימנעות, או התנזרות מחברים בכלל. סגל לא היה מוכן לוותר.
הוא סבב בכל החוגים, חגג את חייו מבוקר עד לילה, לחש על אוזני מכובדים וניסה לשכנעם בצדקתו גם כשעייפו מנדנודיו, והכל כדי שיושגו צדק ואמת ושקיפות ומינהל תקין, ודעתו תישמע, וידונו בה. באמצע הלילה, מתוככי ספינה או רכבת בקצה העולם, אפשר היה לעורר אותו לכתיבה שאולי תשפיע על מישהו, במשהו, ברגע קריטי זה או אחר, ולעשות את מה שחשב שחשוב לעשות תמיד, לא לשבת בחיבוק ידיים אל מול המתרחש.
אתמול הלך לעולמו אדם ועיתונאי נדיר ומיוחד במינו.