ב-1 ביוני 1967 התכנסה מזכירות מפא"י לישיבה דחופה. על סדר היום עמד הלחץ הפוליטי והציבורי למנות את משה דיין לשר הביטחון. לוי אשכול נלחם על חייו הפוליטיים, להמשיך לכהן בתפקיד הכפול של ראש הממשלה ושר הביטחון – ולא הצליח.

תוך כדי הדיון התלוננה מזכירת המפלגה, גולדה מאיר, על כך שכל מה שנאמר בישיבות המזכירות דולף לעיתונות. "אמש, בטרם סיימנו את הישיבה, הכל היה בידי העיתונאי נקדימון", אמרה. "את הדברים האלה לא סיפר לנקדימון מלאך מהשמים, אלא איש שישב בישיבת המזכירות". מאיר הביעה תקווה שדבר זה לא יישנה. אלא שעוד באותו לילה היו פרטי הדיון האמור בידי שלמה נקדימון.

ואכן, דומה שבמשך יותר מ-50 שנה, הן בפעילותו העיתונאית והן בעיסוקו כחוקר פרשות בתולדות המדינה, דבר לא עצר את שלמה נקדימון מלהגיע אל חומר ראשוני לפני אחרים. מאחוריו קריירה עיתונאית שהחלה ב-1957 בעיתון "חירות" והמשכה, מאז 1966, בעיקר ב"ידיעות אחרונות", שם נחשב לסקופיסט מס' 1. כפי שציינה גולדה מאיר בצער, עוד לפני שהסתיימו ישיבות גורליות בצמרת המדינה, ההסתדרות והמפלגות, המידע כולו היה בידי נקדימון ("נקדי", בפי ידידיו), ועד מהרה הוא הפך לכותרת ראשית בעיתון.

שלמה נקדימון (קאמינקר) נולד במשפחה חרדית-ציונית בחיפה בשנת 1936. בהיותו תינוק עברה המשפחה לתל-אביב, ובמשך שנים רבות התגוררה בדרום העיר. אביו, יצחק אשר קאמינקר, היה חלוץ ועבד בכל עבודה קשה בפרדס, בבניין ובליטוש יהלומים. בד בבד נמנה עם מייסדי המפלגה החרדית פועלי אגודת ישראל (פא"י) ונשא את פנקס החבר מס' 1 שלה. לעתים גם כתב מאמרים ורשימות לעיתונים.

שלמה היה ילד סקרן, והעיתונים שהביא אביו הביתה היו עדיפים בעיניו על ספרי הלימוד. לימים אף שלח לעיתון "הבוקר", של מפלגת הציונים-הכלליים, מאמר. את יצירת הביכורים שלו שלח למוסף לספרות של העיתון. עורך המוסף, ברוך קרוא, הזמין את מחבר הרשימה למערכת והופתע לראות צעיר צנום, שזה עתה סיים את שירותו הצבאי. הוא אמר לשלמה שהרשימה אינה מתאימה למוסף הספרותי, אך הוא ידאג לפרסמה במדור הפובליציסטיקה. וכך היה.

לפני גיוסו עבד שלמה במשרד עורכי-דין, שעסק גם בנושאים חברתיים ופוליטיים בוערים, דבר שהיה לו לעזר בשירותו בפרקליטות הצבאית. בתוקף תפקידו הצבאי קיים קשרים עם עולם התקשורת.

ב-1956 השתחרר מהצבא וחיפש עבודה. העיתונים הגדולים היו סגורים בפני צעירים והוא בחר בעיתון קטן, "חירות", בטאונה של תנועת החירות, בעריכתו של אייזיק רמבה. כאן פרח שלמה קאמינקר, ששינה שמו לנקדימון, לצד קבוצה של עיתונאים צעירים ושאפתנים כדוגמת דן מרגלית ואיתן הבר.

הוא התמנה לכתב פוליטי והיה לו גם טור שבועי בענייני תיאטרון. שני תפקידיו אלה סייעו לו לחדור בפברואר 1961 לתא ההפעלה של מערכת האוורור באולם תיאטרון אוהל, שבו נערכה ישיבה סגורה של מרכז מפא"י להדחת פנחס לבון מראשות ההסתדרות, כחלק מהמאבקים במסגרת "פרשת לבון". לאחר כמה שעות שבהן עקב מגבוה, בבחינת רואה ואינו נראה, אחרי הישיבה הסודית, הוא נלכד בידי אנשי האבטחה של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הובל למעצר ושוחרר בערבות. במקביל נעצר אלי תבור, כתב "העולם הזה", שהסתתר בחלק אחר של מערכת האוורור.

הלכידה והמעצר עוררו מהומה תקשורתית אדירה. ל"חירות" היה סקופ ענק, וב"ידיעות אחרונות" כינס רכז המערכת דב יודקובסקי את כתביו ותבע מהם: "אני רוצה שכולכם תהיו נקדימון!". נקדימון הועמד לדין באישום המוזר של "כניסה לאולם התיאטרון ללא כרטיסי כניסה על מנת להרגיז את המחזיקים במקום הנ"ל". השופטת לאה עוגן קבעה "שמר נקדימון אינו צריך להשיב על האשמה". שלמה נקדימון זוכר עד היום בצער שרוב הטענות נגדו על מבצע ההתגנבות לתא האוורור באו מעיתונאים, שטענו, ככל הנראה מטעמי קנאה, כי הפר את כללי האתיקה המקצועית. הצעה להדיחו מאגודת העיתונאים נדחתה.

עם סגירת "חירות" ביום האחרון של שנת 1965, עבר נקדימון ל"ידיעות אחרונות", ובתוך תקופה קצרה הפך לאחד מכוכבי העיתון. הוא הביא סקופים ללא סוף, ומראה שכיח במודיעין של העיתון היה מעטפה גדולה שציפתה לו, ובה פרוטוקולים מישיבה סגורה כלשהי. כתבותיו וגילוייו על המערכת הפוליטית הסוערת בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת-הימים שימשו בסיס לספרו הראשון, "לקראת שעת האפס" (1968).

בעקבותיו באו ספרים נוספים, ובין הבולטים שבהם היו "אלטלנה" (1978), על אוניית הנשק של אצ"ל שעלתה באש תותח של צה"ל בחוף תל-אביב בתש"ח; "תמוז בלהבות" (1986), סיפור תקיפת הכור הגרעיני בעיראק; "סבירות נמוכה" (1992), שעניינו מלחמת יום הכיפורים; ו"תקווה שקרסה" על פעילות ה'מוסד' לימין הכורדים בצפון עיראק. הוא גם כתב ביוגרפיה של מנחם בגין (יחד עם אביעזר גולן) ב-1978. בספרו "הבנק – יצירתו של בנימין זאב הרצל" (2003) הוא תיאר בהרחבה, באמצעות מסמכים מקוריים, את תולדות הקמת המכשיר הפיננסי של ההסתדרות הציונית, "אוצר התיישבות היהודים", שהוליד את בנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי).

שלמה נקדימון, יוני 2009 (צילום: יוסי זמיר)

שלמה נקדימון, יוני 2009 (צילום: יוסי זמיר)

עם מנחם בגין היו לשלמה נקדימון קשרים אמיצים במשך שנים. לאחר שנבחר לתפקיד ראש הממשלה, הזמין בגין את נקדימון לשמש יועצו לענייני תקשורת, והוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים.

בשובו ל"ידיעות אחרונות" יצא שוב לציד הסקופים החביב עליו. הוא עסק רבות בשחזורי פרשיות ועלילות, אף לאחר 30, 40 ו-60 שנה מעת התרחשותן. כל פרסום כזה עורר עניין, ויכוחים ותגובות-נגד, שהוליכו לכתבות עיתונאיות ולמחקרים נוספים. את כל מאמריו וכתבותיו ליווה בפרשנות מרחיבה.

שלמה נקדימון אינו נח לרגע. במשך שנים הוא תר אחרי נושאים נסתרים בתולדות הארץ והמדינה. בעבר חשף נושאים שנחשבו לבלתי פתורים, כגון רצח "שר החוץ של העדה-החרדית" בירושלים בשנות העשרים, ד"ר יעקב ישראל דה-האן.

לשם כך הגיע עד הונג-קונג, שם נפגש עם אברהם תהומי, מי שהיה סגן מפקד ההגנה בירושלים ולאחר מכן ייסד את אצ"ל. תהומי היה מעורב בחיסולו של דה-האן ואף הודה בפני נקדימון באחריות למעשה, שהוטל עליו לבצע על-ידי יצחק בן-צבי מהוועד הלאומי ויוסף הכט, מפקד ההגנה. בהמשך מחקרו חשף נקדימון מסמך אותנטי בחתימת תהומי, המאשר כי הוא זה שלחץ על הדק האקדח. המחקר הסבוך הזה הוליד סדרת כתבות ב"ידיעות אחרונות" ואת הספר "דה-האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ-ישראל" (1985), שנכתב יחד עם שאול מייזליש.

שלמה נקדימון פרש מ"ידיעות אחרונות" ב-2001, ומאז הוא ממשיך להביא גילויים מפרשיות העבר בעיתון זה, ב"במחנה" ובמוסף "הארץ". הוא מדריך מסטרנטים ודוקטורנטים בעבודות המחקר שלהם ומוזמן להרצאות בפורומים גלויים וחסויים.

במסגרת מכון יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב הוא ערך מחקר בתחום בטחון ישראל על הנושא "חור שחור – ישראל, ארצות-הברית ועיראק, 1981–1991"; ב-2008 הוא קיבל את תואר "יקיר תל-אביב" על "תרומה ייחודית בתחום העיתונות, התקשורת, הפרשנות, המחקר, העיון והספרות".

ב-2011 העניקה לו המועצה להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה תעודת הוקרה בשל פועלו להנצחת זכרו של ראש הממשלה מנחם בגין. שלמה נקדימון הוא גם חתן פרס סוקולוב לעיתונות כתובה על חשיפת סיפור תקיפת הכור האטומי בעיראק. ב-2012 העניקה לו אגודת העיתונאים תל-אביב פרס על מפעל חיים.

דומה שדברים שאמר עליו דב יודקובסקי מתמצתים את דרך חייו של נקדימון: "לאחר השנים הרבות שעבדתי עם שלמה נקדימון, אוכל להעיד כי הוא ניחן בכל התכונות הראויות לעיתונאי מהשורה הראשונה: אינטליגנטי, סקרן, חרוץ, בעל ראייה רחבה ובעל ידע רב, כשרון כתיבה, אמין מאוד והגון מאוד. תכונות אלה, בשילוב מרצו הבלתי נלאה, חברו יחד לעשייה עיתונאית שהפכה לדרך חיים".