גבריאל צפרוני (יושב על הקרקע) ליד משאית שמוקשה בדרך שבין כפר-סבא לקיבוץ רמת-הכובש, 1938. עומד: אריה דיסנצ'יק (צילום: שריה שפירא, באדיבות בתו, תאירה. לחצו להגדלה)
בחג השבועות האחרון הלך לעולמו, שבע ימים ומעשים, העיתונאי והעורך גבריאל צפרוני. בן 96 וחצי היה במותו ועבודתו העיתונאית השתרעה על פני 80 שנה ויותר, מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת.
לגַּבִּי, כפי שהכל כינוהו, היו שתי סגולות עיקריות: א. הוא היה עיתונאי ששאף תמיד להגיע למקומות שבהם התרחשו האירועים, כדי לכתוב עליהם באופן בלתי אמצעי; ב. ככל שחלף הזמן והתארכו שנותיו הוא הפך למאגר ידע שאין דומה לו על תולדות העיתונות, על ארץ-ישראל המנדטורית ועל ישראל בדור הראשון שלה, והסכים ברצון לחלוק ידע זה עם כל מי שפנה אליו.
גבי נולד בווילנה ב-1914 ועלה ארצה עם משפחתו כילד קטן. מילדותו היה סקרן וחקרן, ועבודתו כנער מחלק לחם בתל-אביב הקטנה זימנה אותו קרוב הן לאירועים והן לראשיה ואישיה הבולטים של העיר הצומחת במהירות. דומה שלא היה אדם שלא פגש בו והתיידד איתו, מדיזנגוף וביאליק ועד הנציבים העליונים הבריטים. לא אחת נטען כלפיו שבכתיבתו שולבו הגזמות והוא הציב עצמו במעמד של "פורסט גאמפ" הישראלי, אותה דמות אמריקאית בדיונית שהיתה כביכול בכל אירוע מרכזי. אצל גבריאל צפרוני זה היה במקרים רבים אמיתי.
מגיל צעיר מאוד החל לכתוב בעיתונים – לרוב היו אלה עיתונים בצד הימני של המפה הפוליטית: "חזית העם", "דואר היום" ובעיקר "הבוקר", שבו החל את דרכו ככתב שטח, ריפורטר במינוח הימים ההם, וסיימה כעורך ראשי. למרות מוגבלות גופנית (צליעה קשה) הוא אץ-רץ לכל אירוע ולא חשש מסכנות.
לא אחת סיכן את חייו. כך היה ביום המאורעות הראשון ביפו, ב-19 באפריל 1936, כשנקלע להמון ערבי מוסת שכמעט קרע אותו לגזרים. גבי בעל התחבולות לא איבד את קור רוחו. הוא חבש לראשו תרבוש אדום, אחז בידו חבילת עיתונים בשפה הערבית והחל עושה דרכו לעבר תל-אביב. עיתונאי ערבי שהכירו אסף אותו למכוניתו, לא לפני שערך לו סיור, לבקשתו, ברחובות יפו הגדושים מפגינים ערבים זועמים. למחרת הופיע ב"הבוקר" תיאור ממקור ראשון של יפו, בנוסח "הייתי שם".
גבריאל צפרוני בשנות ה-40 או ה-50 של המאה שעברה (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי, נחלת הכלל)
עשר שנים לאחר מכן, ב-22 ביולי 1946, הגיע למלון המלך דוד בירושלים כדי לאסוף חומר לכתבה באחד המשרדים הבריטיים ששכנו במלון. הבניין קרס לנגד עיניו לאחר שבמרתפו הוטמנה כמות גדולה של חומר נפץ על-ידי אנשי אצ"ל.
בעיתונו, "הבוקר", נחשב למשיג הסקופים מס' 1. לעתים היו אלה הישגים שנויים במחלוקת. באחד הלילות, בשלהי שנות ה-30, הצטרף לשוטרי משטרת תל-אביב שיצאו למצוד אחר יצאניות וסרסוריהן – נושא שהיה כמעט בגדר טאבו בעת ההיא. כשהביא את הכתבה למערכת, סמוך לחצות הלילה, התלבט עורך הלילה אם להדפיס את החומר הנפיץ. הוא ניסה ליצור קשר עם העורך הראשי, וכשהדבר לא עלה בידו החליט על דעת עצמו לפרסם את הכתבה. למחרת רעשה המערכת וצפרוני הואשם בדרדור העיתון ובהפיכת "הבוקר" ל"עיתון צהוב", רחמנא ליצלן.
"סקופים" מסוג אחר, ובשפע, הביא לעיתונו כאשר השיג הסכם עם העיתון היפואי "א-דיפע", ולפיו שני העיתונים יחליפו ביניהם ידיעות. כך קרה שב"הבוקר" התפרסמו ידיעות בלעדיות על הנעשה בקרב הערבים, ועורכי העיתונים התל-אביביים האחרים לא הצליחו לפצח את החידה: איך "הבוקר" עושה זאת?
גבי יצא בלי הרף לשליחויות עיתונאיות בערים הגדולות, כמו גם ביישובים מרוחקים, ואף הרחיק למדינות השכנות. התמזל מזלי והשתתפתי יחד איתו בטיול לירדן, זמן קצר לאחר חתימת הסכם השלום עימה. באחד מסיורינו ברחובות עמאן נפל על צווארו ירדני קשיש, שהזכיר לו ביקור באמירות העבר-ירדנית ב-1940.
גבריאל צפרוני (משמאל) בצוות תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת". לצדו: שלום רוזנפלד, שמואל אלמוג, אמנון אחינעמי ודן אלמגור (מימין) (צילום: הנס פין, לשכת העיתונות הממשלתית)
בשנות ה-40 עבר צפרוני לירושלים. הוא שימש כתב "הבוקר" בבירה, פיתח קשרים אמיצים עם צמרת הממשל הבריטי ועם המנהיגות הערבית, והיה אורח מקובל בבר של מלון המלך דוד, שבו פגש וריאיין את גדולי העולם שהתארחו במלון. בעת מלחמת העולם השנייה הגיע עד חזיתות הלחימה בסוריה, לבנון ולוב, וב-1948 דיווח לעיתונו מירושלים הנצורה. לא אחת, כשכל אמצעי הקשר לא פעלו, הוא העביר את הידיעות שלו באלחוט למערכת בתל-אביב, באמצעות ידידיו בקונסוליות הזרות בעיר. הוא היה כמעט היחיד שנע במכוניתו בירושלים הנצורה הצמאה לדלק. אחד מידידיו, קצין בריטי בכיר, צייד אותו ב-12 פחי בנזין לפני סיום הפינוי.
במשך שנים, נוסף לתפקידיו בעיתונות המקומית, הוא שימש כתב של עיתוני חוץ, ובעיקר ה"דיילי טלגרף" הלונדוני. דלתות שננעלו בפניו בשל היותו יהודי וכתב בעיתון תל-אביבי נפתחו מיד עם הצגת תעודת העיתונאי של ה"דיילי טלגרף".
ב-1958 התמנה לעורך ראשי של "הבוקר", לצדו של פרץ ברנשטיין, מנהיג הציונים-הכלליים. לאחר ארבע שנים היה לעורך ראשי יחיד ועמד בראש העיתון שלוש שנים, עד סגירתו ביום האחרון של שנת 1965. הוא ניסה להכניס בעיתון חידושים, אולם הגירעון התקציבי המתמשך היה בעוכריו.
גבריאל צפרוני (צילום: זאב גלילי, באדיבות הצלם)
בשנים הבאות הוא הרבה לכתוב: תחילה ב"מעריב", ולאחר מכן בכתבי-עת שונים, כגון "קתדרה", "קשר" ו"עתמול". בשלהי 1968 עשה הסבה לתיאטרון ושמונה שנים היה מנכ"ל הבימה. כן היה פעיל בהנהלות של גופים שונים, כגון רשות הגנים הלאומיים, ותמיד הזכיר כי המינוי הראשון שלו בתחום שימור נוף הארץ הוענק לו על-ידי הנציב העליון הבריטי.
בהיותו מקובל על רוב העיתונאים, עמד במשך שנים בראש ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים בתל-אביב.
אולם דומה שבזיכרון הציבורי שמור לו מקום של כבוד בשל השתתפותו בתוכנית הרדיו המצליחה "שלושה בסירה אחת". הוא היה אחד מכוכבי צוות "הסירה", ולצד דן בן-אמוץ, שייצג את הפן הצברי, ושלום רוזנפלד, שהיה אחראי לנושאי אקטואליה, הביא צפרוני לתוכנית את ההומור היהודי לדורותיו והרבה לספר על החותנת שלו.
בשנותיו האחרונות הוא היה מקור לא אכזב למידע עיתונאי וכללי. עיתונאים, תחקירנים, עורכי תוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה ואף סופרים פנו אליו ללא הרף. בשנת 2000 ביקשתי ממנו מידע מסוים על העיתונות הערבית בימי המנדט. נפגשנו בבית-הקפה אולגה שליד כיכר המדינה, מקום מושבו הקבוע, והוא אמר, ללא הצטנעות: "אני מרגיש עצמי כמו 'הגוגל של המדינה'. כל מי שזקוק למידע – מטלפן אל גבי צפרוני".