נתן אלתרמן נולד ב-1910 בוורשה. אמו היתה רופאת שיניים, בלה לייבוביץ, ואביו, יצחק אלתרמן, היה מחלוצי הגן העברי הראשון. כשהיה נתן בן ארבע עברה המשפחה למוסקבה, וכשהיה בן עשר, לאחר נדודים, התיישבה המשפחה בעיר קישינב. שם החל אלתרמן, בגיל צעיר מאוד, לכתוב שירים עבריים, שפורסמו בעלוני הגימנסיה העברית בעיר. אגב, עד יומו האחרון, על תיבת הדואר ועל דלת ביתו בשדרות נורדאו 30 בתל-אביב, נרשם שמו "אלטרמן", בטי"ת.
המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1925, התיישבה בתל-אביב, ואלתרמן החל ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה. עם סיום לימודיו יצא להשתלם באגרונומיה בצרפת, ואגב כך נחשף לעולמה הספרותי. משם שלח את שיריו לארץ. שירו הראשון משם, "בשטף העיר", הופיע במרץ 1931 ב"כתובים" שבעריכת אברהם שלונסקי.
במקביל החל לפרסם מאמרים בעיתונות הארצישראלית של אותם ימים. רשימתו העיתונאית הראשונה התפרסמה בעיתון "הארץ" בספטמבר 1931. כששב מצרפת, ב-1932, החל לפרסם רשימות בעיתונו של איתמר בן-אב"י, "דואר היום".
טור אקטואלי מחורז ראשון פרי עטו ראה אור לראשונה ב-20 ביולי 1934 בעיתון "דבר" (תוספת ערב), שנמכר לקראת שעות הערב בנפרד מהמהדורה הרגילה. הטור נשא את השם "סקיצות תל-אביביות", ועל החתום היה "אלוף נון". הטור היה אקטואלי והציג עמדות שלא היו אהודות על השלטון הבריטי, כמו תמיכה בעלייה בלתי ליגלית.
היה זה טור אישי מחורז בעל גוון שהיה ייחודי לאלתרמן. מעין פכים קטנים מחד גיסא, ועניינים ברומו של עולם מאידך גיסא. 26 "סקיצות" התפרסמו בעיתון הערב של "דבר" עד 2 בנובמבר 1934. הטור האחרון עסק ב"הסכם השלום" בין תנועת מפא"י לרביזיוניסטים, שנחתם בלונדון בין דוד בן-גוריון מצד מפא"י ובין זאב ז'בוטינסקי מצד הרביזיוניסטים. בשתי התנועות קמו מתנגדים להסכם, ואלתרמן כתב:
איך אפשר שלא לרתוח?
איך אפשר לישון דומם?
השלום הומה במוח,
השלום מרתיח דם...
בדצמבר 1934 עבר אלתרמן לעיתון "הארץ" וכתב בו טור מחורז בשם "רגעים". הז'אנר היה זה הקבוע של אלתרמן, אבל סאטירי ולוחמני יותר. עם זאת, לא נעדרו ממנו גם קטעים ליריים. הנה דוגמה לטור לירי שהפך לקלאסיקה, מעין דיווח עיתונאי על תל-אביב בחודש דצמבר:
דצמבר – חודש מקוטַר
ריחות תפוח ומָטָר,
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים,
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל-אביב.
והנה דוגמה לטור פוליטי לוחמני, שנכתב על רקע מעצרה של אוניית המעפילים אסימי באפריל 1939 ושילוחה לים. השיר ראה אור ב"הארץ", והנה שניים מבתיו:
צי הבריטים – בברק צהריים!
ודגליו – גאוות עולם!
קול בריטניה אדיר על המים
ואנקת גולים בים.
משקלה של חרפת ישועה נעולה
ואומה שהוגשה לה קובעת הרעל.
איך תשאי את קולך לקראת גאולה
וידייך
ידייך במעל.
עקב ויכוח עם המו"ל גרשום שוקן, החליט אלתרמן ב-1943 לעזוב את "הארץ" ושב ל"דבר". שם החל לפרסם את המדור השירי-אקטואלי שלו "הטור השביעי", שהתפרסם מאז, מדי שבוע, עד לראשית 1967 (קובץ ראשון של טוריו יצא לאור בדפוס בשנת 1948 והקובץ השני בשנת 1954).
כמה מטוריו עסקו בנושאים רגישים מאוד בקרב דעת הקהל הישראלית. כך הטור "על זאת", שעסק בפשעי מלחמה של חיילים במלחמת העצמאות, ראה אור בתוך ימי מלחמת השחרור. השורות מתארות את הנער, החייל, שביצע פשע מלחמה:
והנער חייך בשיניים חלב:
אנסה המקלע... וניסה
רק הליט הזקן את פניו בידיו...
ודמו את הכותל כיסה
ובהמשך, בתוך "רוחות גלי המלחמה", הוא כותב:
אכזרית מלחמה! המטיף התמים
באגרוף מפניה יוחזר!
אך לכן
צו היושר וצו הרחמים
לו יהיה בה כמוה אכזר
והוא חותם:
ומלחמת העם שעמדה לבלי חת
מול שבעת הגייסות
של מלכי המזרח,
לא תיחת גם מפני "אל תגידו בגת..."
היא איננה פחדנית כדי כך!
אלתרמן עסק כמסאי, כעיתונאי וכמשורר פוליטי גם ביחסי יהודים-ערבים במישור האזרחי. אחד מטוריו, "על טוהר המידות", נסב על "צעירה שנישאה לערבי", בתגובה על מה שנכתב בעיתון: "חיילים יהודים התנפלו בשכונת מנשייה (על גבול יפו ותל-אביב) על ערבים שישבו בבית-הקפה בחברת צעירה יהודייה". טור אחר התייחס לאשה ערבייה שהושמה בכלא נצרת יחד עם ילדיה הקטנים לאחר ששבה מהגירוש, והעלה על נס את עקרון המידתיות:
ואומרים למחבר: זה גירוש עקרוני
ולא סתם עוורון לב או סתם עוורונים -
אך עונה המחבר, כי פרינציפ אינו אל
וצריך לעבדו במידה ולא כלעיל...
אלתרמן היה מזוהה עם תנועת מפא"י ונמנה עם מעריציו של דוד בן-גוריון (שמצדו כינה אותו "נתן החכם"), אף שהיו ביניהם מחלוקות, למשל בעניין הסכם השילומים מגרמניה לניצולי השואה, שעליו כתב אלתרמן:
הדבר הראשון:
קודם כל ומיד,
בלי לשאול באורים ותומים,
יש לקום חברים, ולבער במו יד
את השם הנורא שילומים.
כבעל טור פוליטי, ומוביל דעה באותם ימים, תרם בעמדותיו לעיצובה של הדמוקרטיה הישראלית. כך, למשל, בטורו "הנזיפה בתופיק טובי", הוא מביע את דעתו על התפיסה הפוליטית "בלי חירות ובלי מק"י", שניסח ראש הממשלה בן-גוריון בהתייחסו לאפשרויות הקמתן של קואליציות בכנסת:
ובכן: מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,
הוא קומוניסט ערבי, בבית הנבחרים
יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד...
כבר עת אולי לזכור זאת, חברים
ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל נפש.
ישיבתו היא חוק.
היא צו.
היא אלף בית.
לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת
לזרוק לו מדי פעם את הגט.
זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי כליה
נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,
אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה
היא לא תהיה מובנת לנו כלל!
סוגיה אחרת שנויה במחלוקת היתה רצח משוררים וסופרים יהודים בברית-המועצות דאז, שלא דנו בו בפומבי במפלגות השמאל של אותם ימים. המשורר אלכסנדר פן, שהיה גם בעל טור בעיתון של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), לא פצה פיו בעניין זה. ואילו אלתרמן כתב בטורו כעיתונאי מן השורה:
אנשים צללו כמו אבן לבאר.
נעלמו. אמנם לא ב"משטר הקיים".
יש אומרים שחיים הם ויש הסובר
שחטאו ונספו במשפט העם,
אך לא זה המופלא. המופלא הוא חבר:
מדוע
אסור פה
לשאול
איים?
חברים, חרף כל רתיעות ומכשול
מסתבר שמותר
וצריך לשאול!
ב-1967 חדל אלתרמן מכתיבת "הטור השביעי" ב"דבר" והחל לכתוב מאמרים פובליצסטיים ב"מעריב". מיד לאחר מלחמת ששת-הימים היה ממייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה", שחרתה על דגלה את הדרישה לספח לישראל את יהודה, שומרון ועזה. הוא נפטר החודש לפני 41 שנה, ב-28 במרץ 1970.