אהרון בכר, עיתונאי "ידיעות אחרונות" ובעל הטור "יריות באוויר", נולד בבולגריה ועלה לישראל כילד. נעוריו עברו עליו ביפו, ועליהם כתב: "הייתי בן עשר כאשר נאלצתי להשתתף בנטל הפרנסה של משפחתי כשליח במכבסה. עד היום אני מתקשה לשאת את הריח החריף של אקונומיקה וסבון כביסה. ותיקי שכונת נוזהה ביפו, שנותרו בה, זוכרים אותי עד היום כנער צנום, שסבב בין פתחי הבתים, ועל ראשו ערימות כביסה ענקיות" (אהרון בכר, ספר המאמרים "יריות באוויר", הוצאת ידיעות-אחרונות, 1989).

לכתוב החל ב"העולם הזה" סמוך לסיום לימודיו באוניברסיטה. יחסיו עם עורך העיתון סוכמו על-ידיו בספר שהוציא לאור בשם "הנדון: אורי אבנרי" (הוצאת יפעת, 1968). ל"ידיעות אחרונות" הגיע ככתב וכותב טור על בתי-המשפט בתל-אביב-יפו. בעיתון זה הפך למוסד בשל סגנונו, ששאב את השפעתו מסגנון הכתיבה של אחד מגיבוריו, העיתונאי האמריקאי דיימון ראניון. טוריו קיבלו מקום של כבוד במוספי העיתון: במוסף השבועי, במוסף היומי "זמנים מודרניים" וטור קבוע במוסף הספורט.

"כתיבתו בת עשרים השנה ב'ידיעות אחרונות' התמקדה בכמה נושאים", כתבו בלה אלמוג, עמנואל בר-קדמא וסימה אלה, עורכי ספר המאמרים: "אוטוביוגרפיה, יפו, פניו האישיים של הצדק, פוליטיקה, דיוקנאות, תל-אביב של לילה ובתי יין, ירושלים, פלסטינים ופוליטיקה, מלחמות ישראל, חברה והפארסה שלה, המכונה 'סוסאייטי', כתיבה סטירית והגותית, אישים מהכותרות ואנשים חסרי שם, ספורט ומכבי יפו, מסע סנטימנטלי לבולגריה, חשבון נפש על האדמה הגרמנית, ופריז. ולבסוף ניו-יורק, שאליה הגיע מטעם 'ידיעות אחרונות'".

עטיפת הספר "יריות באויר", הוצאת ידיעות-אחרונות

בטוריו הרבים, וגם בתוכניות רדיו שערך והגיש, הפגין בכר לוקאל-פטריוטיזם יפואי. "לפני שבועיים-שלושה פגשתי במקרה את ויקטור שם-טוב, גם הוא אחד משלנו, ושאלתי אותו מה יהיה. התכוונתי לבחירות", כתב בכר ב"ידיעות אחרונות" ב-8 ביוני 1984. "לא יודע, אמר שם טוב, אני מקווה שלא נרד. הוא התכוון למכבי יפו".

או כשכתב בענייני אמונה בטורו "יש אלוהים": "במוצאי שבת, כל מוצאי שבת, אני עורך תורן במערכת. אחרי הפסד, הייתי מגיע לעבודה בהתגנבות יחידים כדי שעמיתי ממדור הספורט לא יראו אותי. הם יושבים שלושה חדרים ממני. הייתי צריך לעשות סיבוב גדול כדי שלא יראו אותי. אבל הנבלות היו מגיעות עם חיוך על השפתיים. אכלתם אותה, אה?" (8 במאי 1981).

ב-1987, זמן קצר לאחר ששב משליחות עיתונו בניו-יורק, הלך לעולמו בחטף והוא בן 45 שנה. מי שכינה עצמו "אביר מסדר מכונת הכתיבה" הותיר אחריו מעריצים ממכבי יפו עד קריית-שמונה, מימין (העיתונאי אורי פורת) ומשמאל.