אסור להאמין למידע שמוסרים גורמים אלמוניים, נהגתי לומר לעיתונאים בראשית דרכם. צריך לדעת מי זה המקור, להתוודע להיסטוריה שלו, לקשריו, לאינטרסים שלו. אם מדובר במקור לא מוכר, חייבים להצליב מידע עם מקורות נוספים. רק ככה אפשר לדעת מה באמת קורה בנושא שבודקים.
איך זה, אם כך, שאני משוטט ברשת במחוזות הרחוקים, בשטחי ההפקר, במקום שבו המידע מתגולל, אבל אין לו בעלים. באזורים שבהם אין מקורות מהימנים ובעצם אין מקורות בכלל.
התשובה פשוטה. כמתוקשר מכור, אני חייב לדעת. ואת מנות המידע שלא מספקים לי בכיכר המרכזית, המוארת, אני מחפש ברחובות החשוכים. לי, כמו למספר הולך וגדל של צרכני תקשורת שפרקו מעליהם את עול העיתונות המוסדית, אי-אפשר עוד לסגור את הברז. הצינור הרי מחורר כהלכה, ואת מה שלא נמזג מן הפייה, קל לאסוף מן הנקבים שמאחוריה. כפי שנכתב באחד האתרים שדיווחו על הפרשה ועדיין לא הוסר מן הרשת, "החתול, אפעס, כבר לא בשק".
לפני כשבועיים התברר, מרמזים עמומים בעיתונות ומדיווחים מפורטים ברשת, שחלו התפתחותיות משמעותיות בחקירת הרצח במועדון ההומו-לסבי בר-נוער. התקשורת המוסדית כיחכחה בגרונה, השתעלה, פלטה הברות מגומגמות, רמזה רמיזות, אבל לא סיפקה כל מידע בעל ערך בפרשה, ודהרה קדימה אל השערוריות הבאות, כאילו לקוראיה אין זיכרון.
האם יש צו איסור פרסום כלשהו בנושא? אף אחד לא הודיע לי. האם צוותים משפטיים מטעם העיתונים פועלים ימים ולילות להסירו? אין לי מושג. אני רק יודע שיש התפתחויות מעניינות, והעיתונות המוסדית מחמיצה אותן. אפשר ללמוד על כך מעשרות הפרסומים ברשת על כך שהמשטרה מחזיקה בחשוד, חרדי, איש ימין קיצוני – אדם מוכר, ששמו ופועלו נודעים בקהילתו, וביישוב מגוריו אפילו נפתח מטה דוברות לשאלות התקשורת בעניינו.
יש מדינות מפותחות שבהן מעצר חשוד לתקופה ממושכת, ללא אפשרות לפרסום שמו והחשדות נגדו, נחשב לא רק לפגיעה קשה בזכות הציבור לדעת, אלא בעיקר בעציר עצמו, שהעלמתו נחשבת פגיעה יסודית בזכויות האדם. היו שנים, אולי בהשפעת המשטרים הקומוניסטיים והרודנויות הפשיסטיות, שהעלמתו של חשוד מעין הציבור נחשבה גם כאן לדבר שלא ייתכן בדמוקרטיה. ובכל זאת נעלמו כאן עצירים – ואף אסירים – מעיני הציבור. מרקוס קלינגברג, לדוגמה, ריצה מאסר על ריגול, נעלם עם מעצרו, ובמשך שנים אסור היה לפרסם את שמו בהוראת הצנזורה. לא רק את עובדת היותו עצור, אלא את עצם קיומו – ואפילו את האזכורים הארכיוניים על אודותיו מן הימים שבהם היה דמות מוכרת וכשרה.
אפילו כאן רעשה הארץ כאשר לפני 35 שנה צעיר ושמו יורם ביכונסקי, חייל משוחרר, נכה צה"ל, פעיל שמאל קיצוני, נעלם, ורק כעבור ימים התברר כי נלקח בחשאי למתקן חקירות כחשוד ברצח רחל הלר (חשד שממנו נוקה כליל).
הנה מתברר כי גם בחברה תקשורתית פתוחה ומרושתת – ולמרות העובדה שמשטרי האופל במזרח אירופה ובדרום אמריקה קרסו מזמן – עדיין ייתכן שחשוד ייעלם. מהתקשורת המוסדית לפחות. שכן ברשת ממשיכים לזרום פרטים – בלתי מהימנים כמובן, ובלתי מדויקים בוודאי, ממקורות עלומים שאיש אינו יודע את טיבם – על ההתפתחויות בפרשה. למשל, על מעצרה שלשום של אשת החשוד.
אני כמובן איני מאמין לכל השטויות הללו. אני דבק במקורות מהימנים בלבד. אבל איני מבין איך זה שחלק גדול מן הדיווחים בנושא נעלם מן הרשת יום או שבוע לאחר הופעתו. אם אלה ספקולציות חסרות שחר, מה אכפת ל"גורמי החקירה"? אלא אם המאמץ למחיקת הדיווחים מעיד דווקא על נכונותם.
הפרשה, כך מתברר, אף חרגה מן הרשת ויצאה אל הדוכנים ואל תיבות הדואר של מנוייו של עיתון מודפס. בגליון "טיים אאוט" מה-15.10.09 הקדיש גל אוחובסקי חלק ניכר מטורו השבועי לנושא. אוחובסקי הוציא מן הארון את הפרשה בגישה מתוחכמת. במקום לעסוק בפרטיה, דילג היישר לשלב ההמלצה על אופן התגובה של הקהילה בבוא רגע הפרסום. אוחובסקי סיפר כי שלח מסר לרשימת תפוצה רחבה ובו כתב: "כפי שמסתמן יש עכשיו למשטרה חשוד [ברצח בבר-נוער] והוא שייך למחנה הימין הסהרורי. אני מציע, אם יורשה לי, שנשמור כולם על תגובות מאופקות...".
כאמור, אין לי מושג על מה בדיוק אוחובסקי מדבר. אבל אני בהחלט מוכן לשמור על איפוק בתגובתי לכשיפורסם דבר המעצר.
הפרשה ארוזה אפוא משני קצותיה: מצד ה"שמועות" ומצד דרכי התגובה על ממצאיה. נותר רק לקבל את החותמת, כלומר את דיווחי העיתונות המוסדית על הפרשה עצמה.
בינתיים אני מתחיל את יומי בחיפוש מידע ועדכונים בפרשה, שאינה קיימת. אני משוטט באתרי החדשות המחתרתיים ובאתרי קהילות הרואות את עצמן נוגעות ישירות בפרשה, אם מצד החשוד ברצח אם מצד הנרצחים. אני שותה בצמא לא רק את המידע, אלא גם את התגובות. ואז עובר לעיתונות המוסדית השותקת, זה השבוע השלישי, כדי לקרוא את השאר, כלומר רק את מה שמותר לה לפרסם.
עד לאחרונה חשבתי שכמתוקשר אני רק העורך הראשי של עצמי. עכשיו נראה שבלית ברירה עלי לשמש גם כחוקר הראשי מטעם עצמי.