15 שנה אחרי שראה אור, קראתי השבוע את "עט להזכיר", ספרו האוטוביוגרפי של שייקה בן-פורת המנוח. לא הייתי עושה זאת, כנראה, אלמלא יום הולדתו ה-70 של "ידיעות אחרונות" והמוסף החגיגי שצורף לעיתון בסוף-השבוע שעבר.
דרכן של חגיגות שהן צובעות את המציאות בצבעים עזים מכפי שהיא, ולא צריך להיות נוקדני עם השמחים בשמחתם. אפשר לפרגן, גם אם יש הגזמת מה במחמאות העצמיות שחתני כל מסיבה מעניקים לעצמם.

דרכן של שמחות שהן חושפות באורן גם חומר אפל. אילו היו 38 שנות פועלו של שייקה בן-פורת ב"ידיעות אחרונות" מתומצתות למחווה של גדלות רוח מצד קברניטי העיתון החוגג – אולי פסקה קצרה ובה כמה מלות הוקרה – הייתי מן הסתם מניח לעניין הזה, כפי שהנחתי לו כאשר בן-פורת נפרד בכעס ממעסיקיו.

תמיד המריבה האחרונה היא שמתקבעת בזיכרון וצובעת מחדש את כל מערכת היחסים, גם את עת פריחתם, בגוונים קודרים. ובכל זאת, בימי חג, גוברת הציפייה לסלחנות, למחיקת חשבונות ישנים, ובמיוחד לנוכח העובדה שבן-פורת הלך לעולמו לפני שנתיים, אכול עלבון. דווקא משום כך, מחיקת זכרו מן החגיגות – כמו התעלמות מפועלן של כמה דמויות מרכזיות אחרות בדברי הימים של העיתון של המדינה, ובראשן דב יודקובסקי – היכתה בי. יודקובסקי – שנדחק הצדה, עזב ב-1992 ל"מעריב" וחולל בכך את "הפוטש השני" – היה בוודאי מודע לכך ששנאת בית מוזס תרדוף אותו גם אל העולם הבא. אבל שייקה בן-פורת? השכיר הנאמן שהגיע לגיל פרישה במקום העבודה שאליו התקבל בהיותו בראשית דרכו המקצועית?

כאשר נאלץ בן-פורת לפרוש ממשרתו רבת השנים ב"ידיעות אחרונות", במאי 1993, היה בן 66. גמלאי על-פי חוק. שנה לאחר מכן הקדיש בספר זכרונותיו פרק סיום מריר למקומו בתוך מערכת היחסים העכורה שהתפתחה בין דב יודקובסקי לנוני מוזס בשנים שלאחר מותו בתאונת דרכים של נוח מוזס, אביו של נוני. אני זוכר שעם צאת הספר, קראתי את דבריו של בן-פורת בראיון הנסער שהעניק לאחד העיתונים (שאינו "ידיעות"). לדבריו, נהג בו נוני מוזס שלא בהגינות כשהוביל אותו לפרישה ונהג בו ביד קפוצה.

כבן-בית בביתם של נוח ופולה מוזס, הגדיר אז בן-פורת את נוני כמי שגדל על ברכיו. אני זוכר שממקום מושבי הבטוח בבית "הארץ", השתוממתי על סיומו המכוער של הקשר בינו ובין העיתון שהיה ביתו במשך כל שנותיו כעיתונאי. התוודעתי לבן-פורת במפגשים מזדמנים בוועדת העורכים, והוא נראה לי אדם חביב, שחיבתו לשיח עם אישים ומנהיגים, כמו גם כתיבתו המאופקת, המאוזנת, איפיינו היטב את "ידיעות" ותרמו לא במעט להפיכתו לעיתון של המדינה. בגלל נוכחותו הניכרת ברדיו ובטלוויזיה, היו פניו החייכניים מוכרים לרבים כפניו של "ידיעות" כולו. פני איש רהוט, קונסנזואלי, נעים הליכות.

ללמד את מוזס לקשור עניבה

בספרו מתאר בן-פורת את מערכת היחסים שלו עם נוני, שכבר נשא בתואר העורך האחראי, כך: "הוא מעולם לא נודע כבעל רגישות לסביבתו, ולא הצטייר בעיני כפרטנר מתאים לשיחה בנושאים פוליטיים שאמורים להעסיק עורך אחראי. לפיכך גם לא נחשב בעיני לבן-שיחה לבעיות אישיות, לא כל שכן להחלפת דעות בעניינים של תרבות או אמנות הדורשים מינימום השכלה. הוא מצדו סבר, ובצדק, שלא ימצא בי שותף לדיון על משחקה האחרון של מכבי תל-אביב".

גם האינטימיות לכאורה ששררה בין המו"ל לידיד המשפחה הוותיק לא חרגה, כך מתברר, מאזכור אנקדוטלי של השנים ההן:

"נוהג ילדותי היה לו להזכיר לסובבים אותנו בכל מפגש אקראי, כי לעולם לא ישכח איך בהיותו בגיל בר-מצווה לימדתי אותו לענוב עניבה ולקחתי אותו למועדון לילה בפריז. [...] זו בערך היתה מערכת היחסים שלי עם העורך האחראי".

קראתי השבוע, במלאת 70 ל"ידיעות", את ספרו של בן-פורת בעניין ובצער. קראתי על ילדותו בווינה הבורגנית, על קריאת ה"יהודון מלוכלך" שהוטחה בפניו, על מצעדי החולצות החומות וקריאות ה"יוּדן ראוּס", על אי-היכולת של משפחתו להשיג סרטיפיקט להגירה לפלסטינה או ויזה לארה"ב כשהקרקע החלה להישמט מתחת רגליהם, על שמילטו אותו לצרפת כחלק מפרויקט מילוט ילדים של משפחת רוטשילד בלי לדעת שלא ייפגשו עם קרוביהם עוד לעולם. קראתי על מכתבה האחרון של אחותו הצעירה, על מסכת נדודיו בעקבות מהלכי המלחמה מפריז דרומה, על המוסדות שבהם התחנך, על הכשרתו כמלצר, על ששימש עוזר לכומר בטקס המיסה, על הברחתו את הגבול לשווייץ, על הדרך שבה ניצל מגירוש בזכות היותו צעיר בחודשים אחדים מגיל 16, הגיל הקובע, ועל המקלט הנוח שמצא שם עד תום המלחמה.

קראתי על עלייתו לארץ, על הקיבוץ, על הגיוס להגנה, על שובו לאחר קום המדינה לפריז כשליח עלייה, ושוב ירושלים, אוניברסיטה, בוהמה ירושלמית. קראתי על כתב-עת לספרות ואמנות בחסות מפא"י שערך, על ההיכרות הגורלית עם דב יודקובסקי בשנת 1954, ועל הרגישות, החוכמה והאהבה שבה טיפח יודקובסקי את הכותב הצעיר (אף כי יודקובסקי מבוגר ממנו בארבע שנים בלבד, דומה שבן-פורת ראה בו מעין דמות אב). קראתי על חברי הנפש שרכש לעצמו בכל מקום ובכל מצב, וגם על החבורות שבהן התהולל, על הקשרים שרכש ועל המנהיגים שבהם התחכך, כשליח בצרפת וככתב פוליטי ומדיני, כסוקר תרבות וככותב מאמרים.

בן-פורת, כיודקובסקי – וכמו כמה חברים במערכת "הארץ" שאליהם התוודעתי בשנות השמונים המאוחרות – ניחן במשהו שאין מוצאים עוד: בהיותו דו-תרבותי, ישראלי מבחירה, וציוני מנסיון חיים. אנשים כמותו התברכו בראייה רב-ממדית של תולדות המאה העשרים, וביססו לעצמם סולם ערכים ברור, פרספקטיבה היסטורית ויכולת הקשר והיקש משוכללת יותר מזו שלנו, הילידים. בן-פורת היה מה שכינינו אנו, בני המקום המחוספסים, "בן תרבות".

בספר עצמו, כדרכם של ממוארים שנכתבים מנקודת שפל, ניכרת נימה של מרירות וגם רצון לבסס את מקומו בדברי הימים (ובתולדות העיתונות). עצם הכתיבה בגוף ראשון ומיקומו כציר שהכל נסב סביבו מעיקים לעתים. מטבעה של כתיבה כזאת שהיא מעצימה ידידים, משחירה יריבים ומגמדת את כל השאר.

מעניין היה לראות מעיניו של בן-פורת את פריז של אמצע שנות החמישים ואת הקהילה הבוהמיינית של הישראלים מחפשי עצמם שהתגודדה שם. אבל מעניין יותר היה להשוות בין הכתיבה של בן-פורת לביוגרפיה של עמוס קינן, שנכתבה בידיה המופלאות של נורית גרץ. בעוד זו אוהבת, מכילה, ועם זאת חודרת אל מעמקי הנפש והפינות האפלות שבה, כתיבתו של בן-פורת היא רפורטז'ית; קולחת, אינפורמטיבית, שטוחה ונטולת אירוניה.

שכולו הווה מתחשבן

לאחר 330 עמודים שבהם סקר את תולדות המאה העשרים דרך מסלול חייו, נכנע בן-פורת, בעמוד האחרון ממש, ליצר ההתחשבנות, והוא פורט את המיקוח הקטנוני בינו ובין נוני מוזס בשאלת פדיון ימי החופשה והתעריף שהוצע לו לכתיבה כגמלאי. כמי שחווה את הקטנוניות החמוצה שבפרידה מימים נפלאים, אני מבין כעת ללבו של בן-פורת טוב יותר משהבנתי בחייו, אבל גם מצטער על חולשתו. טוב היה עושה אילו סיים את ספרו עמוד אחד מוקדם יותר. גם אם עדותו שופכת מעט אור על המתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של לשכת העורך האחראי, ומציירת דיוקן של עיתון שכולו הווה מתחשבן, עיתון שמתעלם במפגיע מאלה שעשו אותו.

בהקשר הזה ובמבט לאחור כותב בן-פורת את מה שבוודאי מקנן בלבם של שכירים בעיתון, ושלא יעזו לאומרו, בכירים ככל שיהיו:

"נתווסף לכך גם היבט אחר, שאני מתלבט אם להגדירו מוסרי, או כלכלי- מעמדי. בעלי כלי התקשורת בצרפת מחויבים על-פי חוק להפריש חלק מרווחיהם לחברי המערכות, או להקצות להם מניות על-פי תפקידיהם. והנה, בעוד שאחרי שלושים שנות עבודה ב'ידיעות', שהודות למסירות אין גבול של עובדיו וכתביו הפך לאימפריה שהונה נאמד כבר בשנות השמונים במאות מיליוני דולרים, נאלצו ותיקי העיתון, ואני בתוכם, להסתפק בשכר צנוע שלא עמד בשום יחס לרווחי הבעלים. דווקא בצרפת, מאז ראשית פעילותי בתקשורת, נעשיתי שותף, צנוע ככל שיהיה, לרווחי מעסיקי. מבחינה כספית אמנם לא המריאה שותפות זו לשחקים. אך די היה בכך שחשתי שכעיתונאי אני שותף בעליל להצלחה".

כל עיתונאי מקבל משכורת שרואה בעיתון את ביתו צריך להשיג עותק מספרו של בן-פורת. לא רק משום שהיה אחת מאושיות העיתונות המתהווה – אהוב, מקובל, מוערך, שנגע וחווה את המתרחש כאן מאמצע שנות החמישים ואילך – אלא משום שהוא תזכורת מרה לזמניותה של כל אושיה, ולכך שהכוכב המטופח של היום הוא זה שמחר ייפלט מן המערכת כמטרד מעיק.

רק על אחד לא הצלחתי לשים יד

ומה יכולה להיות המחשה טובה יותר לדבריו מאשר הקטע הבא:

"ב-1959, במלאת 20 שנה ל'ידיעות אחרונות', הוטל עלי להכין את כתבת השער של גליון היובל החגיגי תחת הכותרת 'אנחנו על עצמנו'. בפסקה החותמת כתבה בת שני עמודים צפופים, שבאה לתאר את כל העוסקים ביצירת העיתון, מנח ודב עד הנערים השליחים ועובדי המזנון, התבדחתי על עצמי בזו הלשון:

'זהו זה. גמרתי. עם כולם גמרתי. כמעט עם כולם. רק על אחד לא הצלחתי לשים יד. במערכת אמרו לי שהוא בביתו. בביתו מצאתי הודעה: 'אני בקאמרי'. בקאמרי אמר לי אגמון שהוא היה, אבל הלך לכסית. בכסית אמר חצקל שהוא היה, אבל הלך לאלמוגי. אלמוגי טען שלא ראה אותו, שהוא אולי בקול-ישראל. אבל גם שם לא היה. אמרו שהוא במערכת. הטלפוניסטית במערכת התלוננה קשות ואמרה שהוא כנראה הלך לראיין מישהו. מי יודע מי. טיפוס הפכפך, בלתי נסבל... לא מכירים אותו מספיק? קוראים לו שייקה. לפעמים חותם בשמו המלא, לפעמים רק י.ב.פ, או ביפ, או פשוט שין".