עד לפני שנתיים הופיע ב"העין השביעית" מדור בשם "איפה טעינו", שהזמין עיתונאים לספר על שגיאות שעשו במהלך עבודתם ועל הלקחים שהפיקו מכך. כאשר סורקים את הווידויים שהופיעו במדור, מתברר שרק יחידי סגולה מבין כותביו ניחנו ביכולת ובהומור הדרושים להתבונן על עצמם בכנות ולשתף את הקוראים בטעויות שעשו. רבים מהכותבים בחרו לספר על מקרים שבהם אירעה אמנם תקלה בעבודתם, אבל לא הם היו אחראים לה אלא גורמים סביבתיים כמו העורך, המשכתב, הכתבנית. כל-כך קשה לנו להודות באשמה.

עיתונאות היא מקצוע חשוף; ספק אם יש מלאכה שקופה ממנה. כאשר פסיכולוג קליני שוגה, יחוש בכך רק המטופל (וגם זה בספק); כאשר מנתח מפשל, יידעו על כך, לכל היותר, קומץ של אנשים: החולה ומשפחתו (אולי) ועמיתיו של הרופא (שישמרו, בדרך-כלל, על זכות השתיקה). ואילו כשלונות עיתונאיים מרוחים על כותרות ראשיות, מרעישים את המרקעים ומגיעים לידיעתם של מאות אלפי מאזינים. לכן כל-כך חרדים עיתונאים לשמם הטוב ונרתעים מלהודות במעידותיהם: כל הצהרה כזו הופכת לנחלתו של ציבור רחב מאוד.

הפרדוקס הוא שאין לעיתונאים מנוס אלא להודיע בגלוי על שגיאותיהם, משום שאלה נחשפות לעין כל והתעלמות מהן אינה מועילה: כלי התקשורת המתחרים יטרחו לדווח עליהן. זאת ועוד, אין לעיתונאי אלא אמינותו וזו תלויה לחלוטין ביכולתו להודות בטעויותיו, אחרת תסוכל יכולתו ליהנות מאמון הציבור. האמת הזו ידועה לכולנו, ובכל זאת, כאשר אנחנו מעומתים עם האילוץ לפרסם תיקון, הבהרה או התנצלות, אנחנו ("העין השביעית" בכלל זה) עושים זאת בחמיצות, בשיניים חשוקות ותוך מיקוח על כל תג. שהרי אנחנו נמצאים במלכוד אינסופי: ההכאה על חטא בפומבי אמנם נחוצה כדי לשמור על האמינות, אך בה בשעה היא מכרסמת בה משום שהיא מאשרת שהיו רשלנות, או זדון, או מחדל אחר, במהלך עבודתנו.

חלק ניכר מגיליון זה מוקדש לדרך שבה בחר ה"ניו-יורק טיימס" להצהיר על הטעות הקשה שעשה כאשר נתן לכתב, ג'ייסון בלייר, להוסיף ולהונות אותו ואת קוראיו - משגה שהוביל להפסקת עבודתם של העורך הראשי וסגנו. המסמך מובא כלשונו משום שהוא מציג תרבות עיתונאית אחרת, כזו המסוגלת לשמור על מרחק ממושא הדיווח (גם כשהוא ה"ניו-יורק טיימס" עצמו) ולהביא לקורא תמונה מפורטת על כשליו וליקוייו. זו הודאת בעל דין והיא נפרסת ללא כחל ושרק.

ה"ניו-יורק טיימס" נהג כך לא מתוך חדווה; גם עליו פועלים האינסטינקטים המניעים כל אדם, בוודאי כל עיתונאי, להסתיר את שגיאותיו. ה"ניו-יורק טיימס" בחר לחשוף את פגמיו ביודעו שזו הדרך היעילה ביותר לתקן אותם ולשמור על מעמדו. זו דוגמה שכדאי לחקות.

גיליון 45, יולי 2003