את מהדורת חדשות 10 של אתמול (26.1.10) פתחה מיקי חיימוביץ' במזג האוויר: "שלום לכם וערב טוב, קר הלילה. הכי קר מאז תחילת החורף".

דני רופ כבר נמצא בעמדת הקרב שלו, במעיל העור ההכרחי, ומיקי מפנה אליו את השידור: "הטמפרטורה בעמקים צפויה להגיע לאפס. בהרי הצפון ובירושלים רק מעט יותר. סיבה טובה מאוד לשלוח את דני רופ החוצה, לקפוא קצת. אז מה צפוי לנו הלילה, דני?".

קשה לצלם קור. אפילו מינוס ארבעים לא מצטלם. לכל היותר מצטלם כובע הפרווה שמייצג אותו, אבל כובע הפרווה הוא מדד מסורבל שראשיתו במינוס שתיים וקצהו במינוס 50. בינתיים דני עומד בסביבה עירונית שנראית כמישור החוף, שבו שוררות 11 מעלות לא מעניינות, ומעילו לא רכוס, בהתאם. כצופה ותיק, אני מפענח את עומס הקור על-פי מדד הריצ'רץ' שפיתחתי: בלתי רכוס, לפחות 100; רכוס למחצה, 40–100; רכוס עד הצוואר, 00–40.

רופ טוב המזג מציג את תמצית המונולוג היומי ופותח ב"טוב, קודם כל קר באמת, כמו שאמרת, מיקי. הלילה הקר ביותר מאז שהחל החורף. זה לא משהו נדיר שלא ראינו אף פעם, אבל זה בהחלט קר במיוחד...".

קשה להיות דני רופ. קשה למשוך בארצנו מונולוג של שניות ארוכות על מזג האוויר, אפילו כשקצת קר (מן הרגיל). להיות מגיש תחזית באזורנו הוא תפקיד בלתי אפשרי. מי יכול לספר לנו כל לילה אותו נון-סטורי; לגרום לנו להתרגש יום-יום מחדש לנוכח העובדה שבחורף שלנו קצת קר ובקיץ שלנו חם מדי. הרי לא כל יום מחלצים מישהו משיטפון, וכשזה קורה, מפעילים את יחידות העלית של מערכת החדשות.

דני רופ ראוי אפוא להערכה, ולו על ההתמדה ועל הרעננות שבה הוא ממשיך לספר את האי-סיפור שלנו. שומר הגחלת הנאמן של העיקרון הראשון בהגשת התחזית: אל תגיד "קר"; סַפֵּר שקַר.

קונספט התחזית כדרמה

מי שמחפש תשובה לשאלה החורפית הכי נפוצה, מקבל אותה מיד. אתר השירות המטאורולוגי מציע מפת מכ"ם עננים לצד התחזיות השוטפות. היו שנים שמכ"ם העננים, שמכונה בחורף מכ"ם גשם, היה נכס בלעדי של מגיש התחזית בטלוויזיה. היום אפשר לקבל בקליק אחד את האנימציה שכל אחד מכיר, אנימציה הדוֹגמת את פריסת העננים, נפחם וכמות הגשם שבהם במרווחים של חצי שעה. הצצה חטופה במכ"ם שעל הדסקטופ מאפשרת לדעת לא רק אם יש עננים מעל הראש ועד כמה מהירה תנועתם, אלא גם מה צפוי להגיע בשעות הקרובות. זה מידע מהיר, מהימן ומדויק למדי כתשובה לשאלה אם לקחת מטרייה.

השירות המטאורולוגי הציבורי מגיש מגוון של תחזיות מספקות לעוצמת הרוחות וכיוונן, מצב הלחות, טמפרטורות מינימום ומקסימום ועוצמת הגשם, מ-15 תחנות המכסות את רוב אזורי המיני-אקלים בארץ. השירות משגר אזהרות ספציפיות הנוגעות לגובה גלי הים, לסיכוי לשטפונות, לעומס חום או למשבי רוח קיצוניים. ביום שני שעבר (18.1.10), יום חגם (ואסונם) של ציידי השטפונות, פירסם השירות אזהרה ברורה: "קיים חשש חמור להצפות ושטפונות באזורים המועדים".

מכ"ם העננים של השירות המטיאורולוגי

לשירות המטאורולוגי, ולחברת מטאוטק, שמציעה תחזית כללית נוחה לצפייה לתשעה אזורים בארץ ולטווח של ארבע יממות, יש יתרון על כלי התקשורת שמתווכים אותו לציבור – יתרון שהולך ונעשה מהותי עם השנים. אלה שני המקורות לתחזית מבוססת נתונים, ולא לתחזית מבוססת סיפור.

לתחזית הבאה ישירות מן החזאים עומד היום יתרון האמינות. מאז הפכה הטלוויזיה את התחזית למופע ריאליטי, על הצופה לשאול את עצמו מה הוא צריך: נתוני זמן אמת, או סיפור טוב. אם די לו בסיפור על מזג האוויר, דני רופ הוא בהחלט מופע נחמד, ומזג האוויר הופך קליל ומשעשע גם אם מוקצן ומועצם. תחזית שבה "קר" הופך תמיד ל"קר. קר. קר".

קונספט התחזית כדרמה התחיל עוד ברדיו. בגלי-צה"ל של האייטיז, בימים שבהם שברו את המסגרת הקריינית של החדשות והחלו להביא קולות "מן השטח", נולד כוכב מזג האוויר הראשון. בין שאר הדיווחים מהשטח הועלה לשידור החזאי התורן בשירות המטאורולוגי, והתחזית החלה להיות מדוברת ומזומרת במבחר סגנונות ומבטאים כבדים של החזאים התורנים.

את אלה הוביל אורי בץ, החזאי המסתחבק, זה שטבע את המשפט הכל-כך לא מטאורולוגי: "ואם בא לכם לרדת לאילת, היא ארץ השמש הנצחית, שם תהיה הטמפרטורה...". הבה נזכור כי דני רופ, בימים ההם ההבטחה הגדולה של הערוץ הממלכתי, הדיח את בץ ממעמדו ככוכב. היום בץ מפעיל אתר מזג אוויר מוזר במקצת, הכולל מצגות ממסעותיו בעולם בהיבט מטאורולוגי.

הסיפור המשעמם בעולם

בדרך כלל די לי בשתי מלים כדי לקלוט את המצב לאשורו. ברפרוף הבוקר בעיתונים אני מסתפק בכותרת "קר מהרגיל" או "חם מהרגיל", שהרי אלה בעצם שני מצבי מזג האוויר שקיימים כאן (כשבשאר הזמן "כרגיל"). שישים שנות חיכוך במזג האוויר המקומי לימדו אותי להסתפק בתקצירים, ואת השאר אני יכול לשלוף מבנק הזכרונות, התחושות והחוויות הפרטי שלי.

אבל כמי שזקוק מדי פעם לנתוני מזג אוויר ממוקדים ומדויקים יותר (לרכיבת אופניים עירונית ורכיבת שבת ברחבי הארץ), אני יכול להעיד שהתחזית (לטווח קצר, של יום-יומיים) כמעט שאינה טועה. בלי לערוך מחקר מסודר, אני מסתכן לומר שהטעות, אם קיימת, היא לרוב ב"סיפור התחזית" ולא בנתונים עצמם. לפעמים ההתרגשות מהסיכוי לגשם (30%) יוצרת ציפייה של 100% לגשם וגורמת ל-70% סיכוי ל-100% אכזבה.

רוכבי שבת מסוגי למדו בשנים האחרונות להיעזר בתחזית כדי לתכנן מסלולים עוקפי גשמים או רוחות ולבחור במסלול הררי או מישורי, צפוני או דרומי על-פי הנתונים. אני לא יוצא לרכיבה בלי להקליק על התחזית, בין אם מדובר בשהייה ממושכת במרחב הפתוח שמחוץ לעיר ובין אם לצורך סיבוב פגישות וסידורים חורפי, כדי לא להירטב (90% הצלחה).

(צילומים: פלאש 90)

ובכל זאת, ובניגוד לכל היגיון, ולמרות העובדה שהתחזית זמינה בקצות אצבעותי, אני מחכה בסוף כל מהדורת חדשות הטלוויזיה למופע של מגיש התחזית. על פי התחזית, מגישי תחזית היו צריכים להיעלם מן העולם כמו קופאי חניונים, אבל התחזית הזאת מתבדה מדי יום ביומו. אפילו בארץ נטולת מזג אוויר כשלנו, מגיש התחזית הוא דמות מפתח בדרמה היומית.

בניגוד לכל היגיון, אני מוצא עצמי ממשיך להקשיב לסיפוריו, גם אם עלי להתגונן לשם כך מפני מטחים של פרסומות. אין בזה כל היגיון. אני מודע לכך וכועס על עצמי על בזבוז הזמן, ובכל זאת לא קם מן הכורסה. וכבר פיתחתי כעס כלפי הפטפטת החזאית, כלפי הטרחנות שלה בימות השגרה. פיתחתי קוצר רוח וביקורת על כל מלה מיותרת שהחזאים משמיעים, כלפי כל עצה שהם משיאים לנו, המפגרים, שלא יודעים להחליט אם לצאת מהבית או לבשל חמין ("יום שישי זה היום החם ביותר לשבוע הזה, חם מהרגיל. בתי-קפה, מה שתרצו, טיולים. אחלה יום שבעולם", מדריך אותנו דני רופ).

"אתה לא קם", אני אומר לעצמי, כי אתה עיתונאי, ואתה חייב לא רק לדעת מהי התחזית, אלא גם מה אומרים עליה. אבל זאת לא יכולה להיות הסיבה. כמו האמירה הידועה על מאזיניו של הווארד סטרן, שדר הרדיו הפרובוקטיבי, שציפו כל יום לשמוע כמה הוא יכול עוד להרחיק לכת בגסותו, אני מרגיש צורך לצפות כדי לשמוע את החזאים מספרים שוב ושוב את הסיפור המשעמם בעולם. את מה שאני יודע מראש ומזמן. ברמה הכי אינפנטילית, אני הילד שרוצה לשמוע רק את הסיפור שהוא מכיר.

לא חשובות העובדות

וזה הרגע לחזור ולהלל את דני רופ על פיתוח גאוני שייבא אלינו. אם איני טועה, הוא זה שתירגם את המושגים "עומס חום" ו"עומס קור" למלת הקסם מבית קוקה-קולה: "זה מרגיש".

"זה מרגיש" הוא חידוש לשוני המתבסס על it feels האמריקאי. ובהטיות: זה מרגיש לי טוב, זה ירגיש לנו קר. לא במקרה נקבע המשפט Do what Feels Good in the Winter כסיסמה המייצגת של דיאט קוקה-קולה לחורף. קח סרט, חמם את הבית, מזוג משקה תוסס קפוא, וירגיש לך טוב בשיא החורף.

תרגיל ה"מרגיש" מאפשר להוסיף או לגרוע עשרות אחוזים מן הנתון המספרי עצמו. אם, לדוגמה, הטמפרטורה בצפת תעמוד על 90 והרוח תנשב במהירות 25 קמ"ש (רוח בינונית), עומס הקור, מה שמכונה wind chill, "ירגיש לנו" כמו 40 בלבד. כמו שאומרים באמריקאית, Current temperature -2, Feels like -9.

בעצם, אומרת הטלוויזיה, לא חשובות העובדות; חשוב איך נרגיש אותן. ובהרחבה: לא חשוב המידע המטאורולוגי; חשוב מה זה יעשה לנו. ירגיש לנו יבש, ירגיש לנו רטוב, נזיע, נקפא, יהיה כיף, יהיה לא כיף בכלל.

אם לבודד את הטקסט עצמו מטבלת הנתונים הטלוויזיונית ומן ה"סטורי טלינג" שמולבש עליה, מתקבל מקבץ מלים לא קוהרנטי, מצומק ככבשה שמחלפותיה נגזזו. הנה, לדוגמה, קטע הקראת הטמפרטורות ליום שלישי (אתמול), מתוך התחזית ששודרה במהדורת שני בערב, בערוץ 10.

דני רופ: "מחר, יום... אני לא יודע איך להגדיר... כי זה לא נעים, זה לא קר מדי, זה... 14, 15 מעלות. אם יש רוח ולא תהיו בשמש, יהיה לכם קר במהלך היום ובמיוחד בשעות הבוקר המוקדמות. רק 7 בצפון, 16 בכינרת, 7 בירושלים. בירושלים יהיו עדיין הרבה מאוד עננים. גם בדרום עדיין עננים. שוב, הרוח הצפונית דוחפת אותם לשם. 12 בבאר-שבע, 8 במצפה-רמון, 19 בים המלח, 19 באילת. הלילות: מחר בלילה קר מאוד. קר. קר. קר".

או לפחות ירגיש לנו ככה.