עמודי החדשות בעיתוני הבוקר נועדו בעיקר לארכיון. לקוראים הם יהיו רלבנטיים עד השעה 09:00 בלבד, אז תתבצע עסקת חילופי השבויים (המועד המדויק מוצנע יחסית בשערי העיתונים). במלים אחרות, עבור מרבית הקוראים הם יתיישנו עוד לפני שיקראו אותם בפעם הראשונה. בכל זאת, אי-אפשר לומר שהעורכים והכתבים לא השקיעו זמן ומאמץ. "מעריב", למשל, מקדיש לעסקה "גיליון מיוחד", ורק בעמ' 17 מתפנה לנושאים אחרים.

מה שעבר על הכותרות בשנתיים האחרונות

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ("חוזרים הביתה" ו"שבו לגבולם", בהתאמה) מופיעות על שערי העיתונים בגופן שרוט ופגום. ב"ידיעות אחרונות" הגופן שרוט ופגום יותר מאשר ב"מעריב", ומשמש גם לכל יתר כותרות העיתון הקשורות לשבויים.

מה ניתן ללמוד מעיצוב הגופן? שגם לכותרות עיתון יש קיום משלהן, וכיוון שכך, גם להן תקוות ופחדים, היסטוריה ואופי. ממש כמו בני-אדם: אם מדפיסים אותן, הן מודפסות; אם קוראים אותן, הן נקראות; ואם מייחדים אותן לידיעה על החזרת שבויים, הן לוקחות על עצמן לייצג את מה שעבר על השבויים בזמן שחלף מאז הכותרת שהכריזה על נפילתם בשבי ועד למועד החזרתם.

לפי השריטות והפגמים, בשנתיים האחרונות עברו לא מעט דברים בלתי נעימים על הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כפי שעברו על משפחות החטופים, כפי שעברו על כולנו, אותו כולנו פיקטיבי (או "מדומיין", כפי שנהוג לומר) שמאפשר לשני העיתונים להציב בראש עמוד השער שלהם כותרת כגון "מחכים לאודי ואלדד" או "הבוקר: אודי ואלדד חוזרים הביתה".

אודי ואלדד במקום, נניח, גולדווסר ורגב. מדוע להשתמש בשמות פרטיים? מפני שהם ילדים ולא חיילים, ויותר מכך – מפני שהם הילדים (ולא החיילים) של כולנו, ואנחנו מכירים אותם אינטימית לאחר שנתיים של התפלשות בחיי קרוביהם. באמצעות פמיליאריות כזו, בין היתר, מטפחים דעת קהל צווחנית, כפי שיגדיר אותה סמי מיכאל בפסקה הבאה.

פוטו-ז'ורנליזם

הכפולה הפותחת בשני הצהובונים ממשיכה את מסורת הפוטו-ז'ורנליזם שאומצה בחום על-ידי "ידיעות אחרונות" בימים האחרונים. אולי נכון יותר להשמיט את חלקו השני של הביטוי ולהישאר עם ה"פוטו" בלבד, כיוון שהתצלומים (של השער בראש הנקרה שדרכו אמורות לעבור הבוקר המשאיות ובהן השבויים) אינם מספרים כל סיפור של ממש, והיו יכולים באותה המידה להתפרסם ברבע מגודלם כשהם מלווים בידיעה על ההכנות בגבול. לצד תצלומי הענק, מאמר בודד ומובלט מאוד בכל עיתון.

מאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" כולל רצף שאלות כה רטוריות, עד שאפילו העובדה שהן נטולות סימני שאלה אינה נראית יוצאת דופן: "מה עבר הלילה על מיקי גולדווסר, שבמשך שנתיים לא הפסיקה לרגע להאמין שהיא תקבל את בנה בחיים. מה יקרה לה הבוקר, כשהיא תעמוד מול המציאות בעיניים פקוחות לרווחה".

לפי מאמרה של קדמון, "כולנו" היינו צריכים להגיע לרגע הזה כיוון של"כולנו" עברו ביממה האחרונה מחשבות טורדניות על האפשרות שהחיילים בכל זאת בחיים.

"מעריב" שולח לחזית את סמי מיכאל, שאף הוא כותב בגוף ראשון רבים, אבל מביע עמדה שונה: "שכחנו איך מנהלים משא-ומתן בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין יריבינו, וטיפחנו דעת קהל צווחנית שתבעה תגובת נקם מיידית". מיכאל זועם על היהירות הישראלית, על ההנהגה שאינה מודה לעולם בטעויותיה, ועל מלחמות באופן כללי כפתרון לסכסוכים.

בכל זאת יש גם ידיעות

בחלקו העליון של שער "הארץ" כותרת גג שניסוחה, הרה גורל ויחד עם זאת רומזני, מזכיר עיתונים אחרים: "אחרי שנתיים וארבעה ימים המעגל נסגר. שיירת משאיות תעבור בראש הנקרה צפונה בדרכה ללבנון. לישראל תיכנס רק משאית אחת. בתוכה יהיו החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. לבנון תיצבע צהוב. אם כל ההערכות יתממשו, בישראל לא יהיו חגיגות".

מתחת לכותרת שלל טורי פרשנות, אך בכל זאת יש גם ידיעות של ממש בנוגע לעסקה, כמו זו על דיווח של "אל-אחבאר", עיתון המקורב לחיזבאללה, הטוען כי "הארגון צילם את החטיפה ויציג הסרט" [יואב שטרן]. עורכו הראשי של העיתון, נאמר בדיווח, הוא אבראהים אל-אמין, העיתונאי שריאיין את אלחנן טננבוים בשביו ומי שקיבל מחיזבאללה את תצלומי הדסקית וחלקי הגופות של החיילים הישראלים, כך שניתן לייחס לידיעה מידה של אמון.

ב"ישראל היום" מובאת בעמ' 4 ידיעה קטנטנה [דניאל סיריוטי] שלפיה בכיר בחיזבאללה טען כי "החיילים מתים". מה מקור הידיעה? קשה לדעת, שכן נאמר בה רק כי פורסמה על-ידי "סוכנות הידיעות", בלי לנקוב בשמה. רק בסוף הידיעה מתברר כי הפרסום היה באיראן, כך שיש לשער שהסוכנות היא סוכנות הידיעות האיראנית.

"אדם פרוע"

"ידיעות אחרונות" מקדיש היום, יום לפני תחילת חקירת הנגד של משה (מוריס) טלנסקי, ידיעה מרכזית על "הצד האפל של טלנסקי" [יניב חלילי]. כתב העיתון בניו-יורק מדווח על פרסום ב"ניו-יורק מגזין", שם צוירה דמותו של טלנסקי כ"איש עסקים כוחני שלא מהסס לאיים על יריביו", מי שעמיתיו מכנים "אדם פרוע".

בדיווח נאמר כי צדו האפל של טלנסקי נגלה בקלטות סודיות שנערכו לפני כעשרים שנה ונוגעות לעסקת נדל"ן כושלת לרכישת בניין משרדים בפיטסבורג. לפי הדיווח, בקלטות מצטייר טלנסקי כמי שנוהג לאיים ברצח, להזהיר מפני הטמנת מטעני חבלה ולשלוח בריונים לגבות את כספו. דבריו של טלנסקי עצמו מליל אמש, על כושר עמידותו בחקירה ובטחונו העצמי, מובאים באופן צנוע בסוף הידיעה. מי שרוצה הרחבה בעניין זה מוזמן לפתוח הבוקר את "ישראל היום".

ואם כבר עוסקים בצרות של אולמרט, לפי דיווח של גידי וייץ בשער "הארץ", המשטרה חוקרת פרשה נוספת שבה לווה ראש הממשלה כספים ולא החזיר. הפעם מדובר בג'ו אלמליח, שהלווה לאולמרט 75 אלף דולר, כך לפי הצהרת הון שהעביר ראש הממשלה למבקר המדינה בשנת 2003. הכתבה המלאה על הפרשה אמורה להתפרסם ביום שישי במוסף העיתון.

אחרונת המוהיקנים

ראש דסק הכתבים הפליליים בגל"צ, הדס שטייף, מתראיינת למוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" [סמדר שיר]. העילה לראיון – קידומו של הסרט "המלחמה הראשונה שלי", המתעד את חוויותיה של שטייף ככתבת בעת מלחמת לבנון השנייה, וישודר היום אחר הצהריים בערוץ 8. גם הראיון עוסק בחוויותיה מהמלחמה, שבמהלכה נכנסה ל-48 שעות אל תוך לבנון, וזאת בלי ליידע את בני משפחתה. הראיון עוסק גם בקריירה העיתונאית של שטייף, שהחלה במקומון בשם "נשים", שייסדה וכתבה בעצמה.

"כיום כבר אין כמעט עיתונאים עם רגליים", אומרת שטייף, "אבל אני ממשיכה לכתת רגליים כאחרונת המוהיקנים, והחלום שלי הוא למות עם מיקרופון ביד". בראיון היא מרחיבה את הדיבור גם על שגרת יומה (ישנה עם ביפר ורדיו פתוח) ותפיסת עולמה העיתונאית ("אני תמיד בוחרת להאמין, עד שאני מגלה שעבדו עלי").

ענייני תקשורת

מנכ"לית רדיו 99, מישל קרמרמן, מתראיינת למוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" [רז שכניק]. לדבריה, החלטת הרשות כי על ארקדי גאידמק למכור את התחנה תוביל לסגירתה, ובלי צורך, שהרי גאידמק כלל אינו מתערב בתכנים. קרמרמן מספרת כי את האג'נדה של תחנת הרדיו קבעה בשיחה עם רם לנדס, יו"ר התחנה, ולא עם גאידמק. היא מציינת כי עם גידמאק בקושי נפגשה לאורך כל תקופת עבודתה שם, וכי היא וכל יתר העובדים נהנים מחופש דעה ופעולה מלא.

לעצם טענת הרשות השנייה, כי לא ייתכן שאדם פוליטי יחזיק בכלי שידור, עונה קרמרמן כי גאידמק "הוא עוד לא פוליטיקאי. יש לו מפלגה, זה נכון, אבל אין שום דבר של ממש בפועל ואין שינוי במצבו לעומת מה שהיה קודם לכן". קרמרמן מזכירה מקרים אחרים ברדיו הישראלי שבהם מקורבים לפוליטיקה משמשים בעלי תחנות ומנהליהן, וטוענת כי ההיטפלות לגאידמק נובעת מ"שיקולים זרים, אולי כי ארקדי לא מעורבב בברנז'ה של התקשורת".

במוסף "עסקים" של "מעריב" מביא לי-אור אברבך מדברי נתי דינר, סמנכ"ל השיווק של ערוץ 10. דינר מתלונן על הרגולטור, שמאלץ את הערוץ להסתפק בשלוש סדרות ריאליטי בלבד בכל פרק זמן נתון, ולשדר תחת תוכניות ריאליטי נוספות סדרות דרמה ותוכניות תעודה. "זו הטלוויזיה שהרשות רוצה", אומר דינר בראיון ומוסיף כי ההשקעה בתוכניות האלו גדולה, אך התמורה קטנה יחסית לתוכניות ריאליטי.

ל"ידיעות אחרונות" מצורף הבוקר שובר פרסומי המקדם סיורים ב"מרכז המבקרים" של העיתון. במלים "בואו לראות איך עושים את העיתון של מחר" מזמין העיתון את קוראיו לסיורים בבתי-הדפוס של ראשל"צ וכרמיאל. לפי הפרסום, הסיורים מועברים "בהדרכת עיתונאים מקבוצת 'ידיעות אחרונות'" וכוללים "גם שיחה פתוחה עימם בנושאי תקשורת וצפייה בסרטון".

במוסף "ספרים" של "הארץ" סוקר אורי אבנרי את הספר "במחלוקת", הכולל גזרי עיתונים מ-60 "עימותים שהסעירו את המדינה".