רגעי אסון הם רגעיהם הגדולים של אלה שבורכו ביכולת להביא תועלת. מצילי החיים, המחלצים, הרופאים. במקום שבו אנשים רגילים נותרים הלומים, סופקים כפיים, הם אמורים להיות במיטבם. ברגעי אסון זזים כל האחרים, אנשי הגות ומעש, בעלי סמכות וספקי שירותים, מורי הדור ועלובי החיים, ומפנים להם דרך. במו ידיהם הם יכולים לתת חיים למי שגורלו נגזר.
לא רק הניצול האלמוני יהיה אסיר תודה על חייו שהושבו לו על-ידי הרופאים הזרים שבאו מרחוק; כלל אזרחי המדינה הרחוקה ששיגרה אותם ושאת שמה הטוב הוציאו למרחוק יראו בפועלם מקור לגאווה.
התצלום הקבוצתי של הרופאים הצבאיים שיצאו לטפל בנפגעי הרעש בהאיטי, שהתפרסם היום (21.1.10) בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "סיירת האיטי", נראה במבט ראשון כמכתב הוקרה ממוסגר. מתבקש להניח כי גילוי ההוקרה יבוא מצד הנפגעים שניצלו הודות לטיפול המצוין, אבל נראה כי אלה, אם בכלל הצליחו לבטא את תודתם, עשו זאת בצנעה בעודם מתאוששים ומשקמים את חייהם ההרוסים. כך שהשאלה בשם מי נעשתה מחוות ההוקרה של "ידיעות" אינה מקבלת תשובה ברורה.
בכפולת האמצע של אותו גיליון מופיע שוב, בהגדלה, אותו תצלום קבוצתי, והפעם תחת הכותרת "מלאכים בגיהנום". לכל אחד מהמצולמים ניתן מספר המקשר לכרטיס אישי שמציין את שמו, התמחותו וכמה מלים שהתבקש לומר על "הרגע שאזכור".
שער "ידיעות אחרונות" מה-21.10.10
מבחינה עיתונאית, ה"פרויקט המיוחד" הזה, כפי שמגדירו "ידיעות", הוא חריג קיצוני. הקושי הלוגיסטי מסביר מדוע "ידיעות" חוזר לעסוק בהצפות המקומיות בישראל ומתמקד בצוות הרפואי הישראלי שפועל בהאיטי ולא בנעשה באי. ובכל זאת צריך לשאול: "פרויקט מיוחד" מטעם מי ולמען מי?
"ידיעות" הקצה בנדיבות שטח לפרויקט, על עמודיו הטובים ביותר. דובר צה"ל הוא שתרם את התצלום הקבוצתי. אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה בפיקוד העורף, כתב את הטקסט שכותרתו "ואהבת לרעך כמוך". ומישהו בצוות ההפקה של העיתון, ואולי בצוות המחלצים, ריכז את החומר הנאסף והתאימו למצולמים.
"הפרויקט" נראה כמו קופרודוקציה של העיתון והיחידה הצבאית, שמן הסתם בא להנציח את ההישג ולספק מקור גאווה לרופאים, לעיתון, לקוראיו ולציבור כולו. ומה רע בכך?
רע? חלילה. רק מלים טובות יש בפי לצוות המחלצים והרופאים. ובכל זאת, צרימה קלה מלווה את הפרויקט. ברור לי שלא הרופאים, אנשים שאמונים בהצלת חיים הרחק מאור הזרקורים, הם שעומדים מאחוריו. ברור לי שהם התבקשו להצטלם ונענו בשמחה, כפי שנענו ברצון לשאלון הקצרצר על "הרגע שאזכור". אבל יחידת המחלצים והרופאים נראית כמי שנכנסת לסחרור מסוים.
אם מצרפים את העדויות הקצרצרות הללו של כל אחד מ-42 המצולמים, מתקבלת תמונה אינפורמטיבית שתמחיש את הישגיו של הצוות. אבל לא נראה שזו הכוונה העיקרית. הכוונה העיקרית היא מה שנראה לעין: הרצון לחשוף את היחידה ולזכות אותה בקרדיט על המבצע.
אני קורא בעניין את הטקסט של הרופא המפקד, אל"מ ד"ר בר. לצערי, אינני מציל חיים. אבל טקסטים, חברי ואני מצליחים לא פעם להציל. כך, למשל, הייתי יכול לפעול למניעת החזרה המליצית (לא פחות מ-12 פעם) על הפתיח "במשלחת חיל הרפואה בהאיטי..." בראש כל פסקה. אילו הייתי עורך תורן, הייתי מנקה את הטקסט מכמה השוואות יהירות (ארה"ב, בריטניה, הדגל) ומאזכור מיותר לחלוטין של הנאצים ושואת העם היהודי.
ייתכן כי לולא טוהר המעמד הייתי מעז לאבחן את הטקסט הזה כלוקה בתסמונת יחצנית, או מנגד, לאבחן את העיתון כלוקה בכשל חיסוני מן הבחינה העיתונאית.
למראה הכפולה "מלאכים בגיהנום" אני נתקף אי-נוחות. אף כי אפשר להתגאות בפועלה של המשלחת, אני תוהה אם יחידת החילוץ ורפואת החירום הבינלאומית שלנו אינה הופכת לסיירת אוטונומית, שתשייט בעולם מאסון לאסון, תקצור מחמאות והישגיה ימונפו לגיוס תרומות. מין זק"א עולמית. אם זו אכן המגמה, אשמח אם יתנהל דיון ציבורי ראוי על כך (שבוודאי מתנהל בצבא, אך אינו מגיע לאוזנינו).
אני מתנצל מראש על נטייתי לחשדנות יתר. כנראה בשל כך התגלגלתי לצד הזה של העיסוק "במשלחת חיל הרפואה בהאיטי". אבל עלי לשלול את האפשרות שהנוכחות האינטנסיבית של המשלחת היא כדי לאפשר לכמה שיותר רופאים להתנסות בטיפול באזורי אסון, ולו כדי לצבור פרקטיקה כך שברגע האמת, אם חלילה יקרה, יוכלו לטפל בנפגעי ערינו.
לא שיש בכך בעיה. להפך. אני שואב עידוד מן המחשבה שביום שבו תכה בנו רעידת האדמה, טובי רופאינו, המנוסים גלובלית, יהיו הראשונים לחלץ את משפחתי ואותי מבין הריסות ביתנו. אני מודה על כך מראש. אבל אם זה המצב, אשמח לקבל גילוי נאות. ואני מבטיח שלא יהיה בו חלילה כדי לפגוע בהערכתי לרופאי היחידה.
עם זאת, אווירת "מלאכים בגיהנום" שנדבקת אל פועלה של היחידה מרמזת כי מתפתחת כאן בעיה אורולוגית, כפי שאנו ההדיוטות קוראים לזה. האומנם נפתח פער בין רפואת הצלה יוקרתית ומתוקשרת ובין רפואה רגילה, מצילת חיים במרפאות, במכונים, בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים שלנו? האם הרופאים הרגילים הנשחקים בחדרי הניתוח בהצלת חיים יומיומית הם פחות מקצוענים, מצוינים או ערכיים מהרופאים המעופפים לאזורי אסון?
במה פחוּת ערך מאלה הוא רופא המרפאה השחוק או רופא המיון העייף, המציל את מטופליו מצרות גדולות? העובדה שדווקא היחידה הזו, שעיסוקה אכן מסקרן ודרמטי, מתמסרת לכיסוי מועצם בעיתון של המדינה יוצרת בציבור הרחב אופוריה שאינה במקומה באשר לדמות הרופא המלאך, וחוטאת לרופאי היומיום.
רופאים הם הראשונים לדעת שהצלת חיים נעשית בצנעה. כל ניסיון להוציא את המעשה הזה לאור הזרקורים עלול לפגוע במעמד הרופא ובמקצוע הרפואה. במיוחד מטריד החשש מברית סמויה שנכרתת בין הרפואה לצבא ולמדינה. רופאים צריכים לעסוק ברפואה, ולא בחינוך הציבור. החינוך הטוב ביותר שיוכלו לתת הוא בטיפול אנושי ומקצועי לציבור – בצנעה הראויה ובתשומת הלב המתבקשת.
אל לרופאים להפסיק את מלאכתם החשובה, אבל ראוי להמליץ להם להתרחק מאור הזרקורים. עם כל הכבוד ליחידת החילוץ, אנחנו עוד רחוקים מלקיים את "ואהבת לרעך כמוך" במובנו האמיתי. תוצאת הפעולה המבורכת של המשלחת להאיטי מעוררת את הערך הזה דווקא במובנו ההפוך: "ואהבנו לעצמנו".