שאלת טריוויה: חוק איסור לשון הרע של איזו מדינה כולל את המשפט: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת"?
1. בוסניה
2. גיאורגיה
3. גאנה
4. ישראל
5. סרי-לנקה
6. אוקראינה
מי שסימן 4 השיב נכון. מי שהשיב אחרת שבוי בדעה קדומה באשר לעצמנו ובנוגע לרמת הדמוקרטיה במדינות המוזכרות. כל החמש האחרות ביטלו את היסוד הפלילי שבחוק לשון הרע בספר החוקים שלהן.
בישראל יכול כל אדם לסור לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש קובלנה פלילית נגד מי שחשוד בעיניו בעבירה על חוק איסור לשון הרע כלפיו. בלי להקל ראש בחומרת הפגיעה האפשרית של דברי לשון הרע, רואה המחוקק הנאור את החוק כחוק אזרחי, הראוי לדיון במסגרת דיני נזיקין: ראשית, הוכחה שנגרמה פגיעה, שנית אומדן הנזק, שלישית פיצוי – בכסף, בהודעה פומבית מתקנת או בשניהם גם יחד.
היסוד הפלילי שבחוק לשון הרע בוטל, או נמצא בהליכי ביטול, ברבות מן הדמוקרטיות המפותחות. מאחורי מהלכים כאלה עומדת הגישה כי אין לכלוא עיתונאים, עורכים ומו"לים על עבירות שביצעו במסגרת תפקידם.
חוק פלילי שכזה עלול לתת בידי המדינה אמצעי ריסון והפחדה נגד העיתונות, כך שלא תעז להיות חושפנית מדי. במדינות שבהן עיתונאים נכלאים, שני חוקים עיקריים משמשים לכך: חוק לשון הרע במתכונתו הפלילית וחוק העלבת עובד ציבור (Insult Law). במשטר מרושע, כל ביקורת נגד השלטון יכולה להיחשב בפגיעה בו וכביזוי אנשיו – ועל כך קל לסלול באמצעות חוקים אלה את דרכו של עיתונאי היישר לכלא.
בישראל נתונים בידי המדינה כלים המאפשרים לנקוט צעדים פליליים נגד אזרחים בגין דברים שפירסמו (כך החוק נגד המרדה, שעל-פי אחד מסעיפיו אפשר להאשים אדם בניסיון "לעורר שנאה כנגד המדינה או רשויותיה...", והחוק נגד העלבת עובד ציבור). השימוש בחוקים אלה נגד עיתונאים הוא מצומצם, אפסי כמעט עד כה, ובכל מקרה טעון אישור היועץ המשפטי לממשלה. הסיכוי שייפתחו הליכים פליליים נגד עיתונאי בעבירות אלו אמנם נמוך, אבל עצם נוכחותם של סעיפים אלה בספר החוקים היא מעין איום, אמצעי הרתעה שקט, המחכה ליומו. היום שבו משטר חסר מעצורים יעשה בהם שימוש קלוקל, המתאים לצרכיו.
ענייני כבוד
כדאי להזכיר כאן, ולו כאנקדוטה, כי בראשית ימי כעורך "הארץ" נחקרתי במשטרה על-פי תלונת נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג המנוח, בחשד כי מאמר שהתפרסם בעיתון "פגע בכבוד נשיא המדינה". רק לאחר שגורמים שונים הבהירו לנשיא ולאנשי לשכתו כי מימוש התלונה הזו לא יביא כבוד רב לנשיא, היא נמשכה על-ידי מגישיה.
כחלק מתפקידי כעורך עיתון, נלקחו ממני טביעות אצבע במהלך חקירה פלילית זניחה הנוגעת לפרסום שהופיע בעיתון. זאת משום שעורך עיתון נושא באחריות לכל חשד לעבירה פלילית. כך למדתי להכיר מקרוב את תחנת המשטרה בדרך לוד. לימים, בעקבות מחאותינו החוזרות, הוחלט בדרג משטרתי גבוה כי אין טעם בטרטור הזה וכי עורכי עיתונים ייחקרו במשרדיהם. מאז זימנו עצמם למשרדי לא מעט חוקרים.
מאסר בפועל לא הוטל בישראל, למיטב ידיעתי, על עיתונאי בגין עבירת לשון הרע. אבל עונש מאסר על תנאי של שנה אכן הוטל. עונש כזה נפסק בינואר 1958 לאחד, מלכיאל גרינוולד, בערעור במשפט הדיבה שנערך בקובלנתו הפלילית של ד"ר ישראל קסטנר נגדו (שאליה הצטרפה המדינה). גרינוולד האשים, בעלון שפירסם, את ד"ר קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים וב"רצח בעקיפין" של יהודי הונגריה. בית-המשפט המחוזי קיבל את רוב טיעוני הגנת "אמת דיברתי" של גרינוולד ופסק לו קנס סמלי, ואילו בית-המשפט העליון הפך את הפסיקה וגזר את דינו כאמור.
עונש בטרם משפט
תיקון פשוט יכול היה לפטור אותנו מעונשו של ההיבט הפלילי שבחוק לשון הרע. די במחיקת שני סעיפים בחוק, סעיף 6, הקובע את עונש המאסר, וסעיף 8, הקובע כי "עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט". תיקון כזה יכול להפוך בקלות את חוק לשון הרע לחוק אזרחי, המודד את נזקי הנפגע לא בחודשי או בשנות מאסר שיוטלו על הפוגע, אלא בפיצוי הולם.
מדוע לא נעשה תיקון כזה בשישים שנות המדינה?
ראשית, כי לא נחקק חוק יסוד המגדיר את חופש הביטוי (ובמשתמע חופש העיתונות), חוק שממנו היה נגזר כי המדינה תיאלץ לסלק ידיה מענייני לשון הרע. שנית, הממשלה אינה נוטה לחוקק חוקים שישללו ממנה שליטה (אם כי היועץ המשפטי לממשלה מגביל שימוש מעשי בהם). שלישית, המחוקק הישראלי הוא שמרן, ורואה עצמו כמעט תמיד בראייה צרת אופק, כמרסן העיתונות ולא כמגינה.
וכך נותרת נקודת התורפה הזאת, שעורכי-דין חסרי עכבות נוטים לנצלה לעת מצוא ככלי יעיל להפעלת לחץ על עיתון ועיתונאי, בשם לקוחותיהם.
בחוק הפלילי, עצם הגשת התלונה היא מעין עונש שבטרם משפט. די בכך שאדם הרואה עצמו נפגע מפרסום יגיש קובלנה פלילית על לשון הרע, מרושלת או חסרת בסיס ככל שתהא, בנצרת או בבאר-שבע, ועורך העיתון מחויב להתייצב לכל ישיבות בית-המשפט כנתבע פלילי, מה שגורם לשיבוש בעבודתו ובעבודת העיתון (משפט אזרחי מנוהל ברובו על-ידי באי-כוחו של העיתון). גם אם התביעה נדחית לבסוף, כפי שקורה לרוב, הדבר מטריד, פוגע (עורך לא יעז לטעון "שופכים את דמי, צדקתי עוד תצא לאור") ואף מסוכן (רישום פלילי הוא כתם לחיים).
ההבדל בין החוק הפלילי לאזרחי במשפטי לשון הרע הוא בכך שאשמה על-פי הדין הפלילי תלויה בהוכחת כוונה פלילית מצד הנתבע לפגיעה בקובל. בתביעה אזרחית, לעומת זאת, די בהוכחה שנגרם נזק (פגיעה בשם הטוב, והנזק הנגזר מכך). המציאות מלמדת כי קשה מאוד להוכיח כוונת זדון אישי בפרסום, כפי שהדין הפלילי דורש.
הכבדה קשה נוספת נגזרת מכך שעם תום המשפט הפלילי רשאי התובע לפתוח בהליך אזרחי על-פי אותה תלונה, וכך הוא נהנה מן הזכות להטרדה כפולה. גם אם הנתבע זוכה בדין הפלילי, יכול המתלונן לנסות להשיג הרשעה במשפט האזרחי, שבו הוא פטור מלהוכיח כוונת זדון ויכול להסתפק בכך שלנתבע אין הגנה טובה וכי נגרם לו (לתובע) נזק בר-הוכחה.
נוסח מסולסל
מכל הטעמים הללו אין בלבי כל חמלה על קובי מימון, שבחר להגיש קובלנה פלילית על לשון הרע נגד העיתונאי סיון איזסקו, כתב "כלכליסט".
איזסקו נסע ליוסטון, טקסס, שם מתגורר עם משפחתו יובל רן, הבעלים של חברת קווי-אשראי, שנמלט מהארץ לפני 13 שנה לאחר שחברתו קרסה והותיר אחריו חובות ענק. הוא הביא משם ראיון ראשון עם יובל רן, שהתפרסם במוסף "כלכליסט".
במקביל פירסם איזסקו את טענת המפרקים של קווי-אשראי, כי מערכת קשרים עסקיים נשמרת עד היום בין יובל רן לקובי מימון וקבוצתו. איזסקו מביא בשם המפרקים את הטענה כי לפני שנמלט מהארץ, דאג רן שקווי-אשראי תאבד את זכויותיה בתאגידי הנפט שבהם החזיקה לטובת קובי מימון. בתמורה הוא נהפך לשותף סמוי בחברה השולטת בישראמקו, שהפכה עם השנים להשקעה לוהטת. רן תואר כמי שעובד היום כשכיר בחנות רהיטים ומוכר תמונות שמן לפרנסתו, ועם זאת מנהל רמת חיים גבוהה שאינה עומדת ביחס הגיוני להכנסותיו.
לכאורה קיימת כעת, לדברי הכתב, האפשרות כי אם הנכסים של קווי-אשראי נמכרו למימון שלא כדין, יבוטלו בדיעבד העסקאות הללו והחלק של רן יושב לקווי-אשראי.
עילת התביעה של קובי מימון נגד איזסקו היא כתבת מעקב שפירסם, ובה תיאר את מבנה השליטה המסובך בישראמקו, והעלה שאלות הנוגעת ל"כשרותן של עסקאות שנעשו בין החברות הציבוריות שבשליטת קבוצת מימון לבין החברות הפרטיות שבשליטת בעלי הקבוצה, בלי לקבל את הסכמת ציבור בעלי מניות המיעוט להן".
התביעה שהוגשה מתארת את הדברים שהביא הכתב כ"גיבוב של טענות בלע מכפישות אודות מימון [...] שיסודן כזב ושקר, המציגות את מימון כמי שמבצע מעשים פסולים. הכתבה הדיבתית, כעולה מקריאתה, התכוונה ונועדה לפגוע במימון, להשפילו, לבזותו, לעשותו מטרה ללעג ושנאה ולדרדר את שמו לאשפתות העבריינות". נוסח מסולסל, שמנסה לדחוס למשפט אחד את כל האוצר הדל של מלות התואר הנפוחות המלוות כל תביעת לשון הרע.
הרושם העולה מעצם הגשת הקובלנה הפלילית הוא כי בכוונת מימון לא רק לזכות במשפט נגד העיתון המפרסם ונגד הכתב, אלא להשיג כבר עכשיו טרטור מקסימלי לעיתון ולכתב. מעין עונש מקדמי על שהעזו לחשוף את הסיפור הזה, גם אם לציבור יש עניין רב בנושא.
"גלובס", שדיווח על כך, מבהיר לקוראיו כי "הליך הקובלנה הפלילית, המוגבל למספר עבירות קטן, הוא חריג לעיקרון שהמדינה היא התובעת במשפט פלילי [...] ושופטים לא מעטים הביעו אי-נוחות מסוימת מהמשך קיומו. עם זאת, הקובלנה מתנהלת כמשפט פלילי לכל דבר, והנאשם מחויב להתייצב לדיונים".
נשאלת השאלה, מדוע בחר מימון, באמצעות יועציו המשפטיים, לעשות שימוש בנשק הקלוקל של הקובלנה הפלילית נגד העיתונאי? בלאו הכי כל הדרכים האזרחיות פתוחות בפניו כדי להוכיח את צדקתו באמצעות המשפט האזרחי. במקרה של מימון, איש בעל אמצעים, גם לא קיימת מגבלת גובה אגרת התביעה, כך שהוא יכול לתבוע סכום עתק בהליך אזרחי ולזכות בו במקרה שצדקתו תוכח.