הדאגה הציבורית באשר לאיתנותם הכלכלית של עיתונים היא תופעה חובקת עולם. חובקת לפחות את המדינות שמתקיימת בהן תרבות קריאת עיתונים זה מאות בשנים. לא בכדי הזדרז הנשיא ברק אובמה בקיץ הראשון לכהונתו להצהיר אמונים לעיתונות המודפסת, הנחלשת בארצו במהירות, ולבדוק אפשרויות לסייע לעיתונים במימון, על-פי קריטריונים שייקבעו – בעייתיים ככל שיהיו – כגון רמת ערכי החינוך שבהם, כך שיוכלו לשרוד את התקופה הקשה. הקדים אותו נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, שכבר לפני יותר משנה הכריז על כוונתו לכונן רפורמה המבוססת על תמיכה ממשלתית בענף השוקע.
באיחור קל הגיעו הדיה של הצהרת הנשיא הצרפתי לכאן ועוררו השראה בשר התקשרות משה כחלון, שהכריז בספטמבר 2009 כי הממשלה צריכה לתמוך בעיתונות הכתובה, ולא רק לתת מנוי לבני 18, כפי שהציע הנשיא הצרפתי, אלא אף להקדים את הגיל. "הממשלה צריכה לתמוך בעיתונות הכתובה", אמר השר, והוסיף כי "יש מקום שילדים יתחילו לקרוא בגיל מאוד צעיר".
השבוע התבשרנו כי גם יצחק לבני, מי שהיה בשעתו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר דירקטוריון "חדשות 2", נרתם למשימה. גם לבני מתייחס לרפורמת סרקוזי, ש"דאג" שכל צעיר צרפתי יקבל מנוי לבחירתו. "אין שום מניעה", אומר לבני, "שגם פה לא יהיה מהלך דומה".
לבני חרד לשלומם של העיתונים וחושש שמא אחד מהם, או אולי יותר, יגיעו לנקודה שבה ייאלצו להיסגר. "ישראל היא לא אותה מדינה אם יוצאים בה לאור שלושה עיתונים – או עיתון אחד", הוא אומר.
כוונות טובות, אבל חסרות ערך
לבני, כמו כחלון, מתייחס לתוכניתו של סרקוזי להקצות חבילה של 600 מיליון יורו (200 מיליון יורו בשנה למשך שלוש שנים) להצלת העיתונות המודפסת בארצו. התוכנית מתבססת על דו"ח של ועדה מיוחדת לטיפול במשבר העיתונות, הכולל כ-90 המלצות להצלת העיתונות המודפסת. הדו"ח הוגש בינואר 2009 לכריסטין אלבאנל, שרת התרבות והתקשורת, והוא כולל המלצות להקלות זמניות בחובת ההפרשות הסוציאליות של מעסיקים בעיתונות המודפסת, הפחתת תעריפים בשירותי הדואר ואפילו הגדלה עד כדי הכפלה של הפרסום הממשלתי. במקביל נדרשים עיתונים להתייעלות ולהקטנת ההוצאות, והוועדה ממליצה על מגעים עם האיגודים המקצועיים כדי להגיע לצמצום מוסכם בעלויות ההעסקה.
זמן קצר לאחר הגשת הדו"ח, בינואר 2009, הודיע סרקוזי על תוכניתו, שהסעיף הבולט בה הוא הצעת עיתון חינם לכל בני ה-18 אזרחי צרפת, על-פי בחירתם, פעם בשבוע למשך שנה אחת. העיתונים אמורים לספק עותקי חינם, והממשלה – לממן את המשלוח לבתיהם. על-פי סרקוזי, הצעד יביא לביסוס הרגלי קריאת עיתון מודפס אצל צעירים הנוטים היום במקרה הטוב לעיתונות אונליין. הוא מסתמך על ניסיון דומה שעשה העיתון היומי האזורי "וסט פראנס", ודיווח כי 15% מן המשתתפים בניסוי המשיכו לקרוא את העיתון באופן סדיר ובתשלום.
נשיא צרפת ניקולא סרקוזי (צילום: פלאש 90)
התוכנית של סרקוזי ספגה ביקורת מכל הכיוונים. ראשון המאוכזבים הוא מי שעמד בראש הוועדה המייעצת לנשיא בענייני הנוער, פרנסואה דופור. לדבריו, הנוער מתרחק מן העיתונות מפני שהיא מיועדת לבני 50–60. דופור הטיל ספק בהנחה כי צעיר צרפתי יואיל להשקיע יותר מ-200 יורו בשנה במנוי על עיתון כזה, גם לאחר תום תקופת הסבסוד בעיתוני חינם.
ברטראן פקרי, איש "ליברסיון" לשעבר, העומד בראש פורום העורכים באיגוד העולמי של העיתונים, מסכים שההצעה מלאה בכוונות טובות, אבל לדעתו הן חסרות ערך. פקרי סבור כי אין בתוכנית כל חזון אפילו לעשור הקרוב, והמשבר הנוכחי לא ייבלם באמצעותה. לדעתו, רק שותפויות בין גורמי מדיה גדולים יוכלו להציל את העיתונים. הוא צופה כי גם בצרפת הדרך היחידה להציע מוצרי איכות בתחום העיתונות היא מעבר לייצור עיתונות רב-תחומית – מודפסת, משודרת, מרושתת ואודיו-ויזואלית.
בישראל, על-פי השנתון הסטטיסטי, חיים כ-116 אלף בני 18. ההשקעה במנוי לעיתון כרוכה בעלות ממשלתית של כ-300 מיליון שקל לשנה אחת (בהנחה שמחירו של מנוי חודשי הוא כ-200 שקל). האמנם מהלך כזה ישיג כאן את מה שלא צפוי שישיג בצרפת?
מה יקרה אם הסיוע יצליח
לא מכבר הציע באתר זה אסף צימרינג דרך מעניינת להעביר כספים ממשלתיים לעיתונות המודפסת בלי לפגוע בכלכלת השוק, ולכאורה בעצמאותם של העיתונים: שיטת התלושים. על-פי גישתו, המדינה תקצה סכום שנתי להצלת העיתונים. הסכום לא יועבר ישירות לעיתונים, אלא יחולק שווה בשווה בין כל בתי האב בישראל. כל בית אב יקבל תלוש ובו סכום נקוב שייועד אך ורק לרכישת מנוי בעיתון, על-פי בחירתו החופשית.
כרעיונות אחרים, גם שיטת התלושים היא רעיון יפה. הוא עונה על שני עקרונות חשובים, עקרון השוויון האזרחי ועקרון שימור התחרות. אבל יישומו, ככל הנראה, יוביל לתוצאה בלתי צפויה.
הרעיון מבוסס על ההנחה שהממשלה תקצה סכום ראוי להצלת העיתונות, לפחות 2.4 מיליארד שקל בשנה, לפי חשבוני (כ-100 שקל לבית אב לחודש – כמחצית מעלות מנוי לעיתון יומי). שאלה ראשונה תהיה אפוא של סדרי עדיפות: למה דווקא למטרה זו, ולא למטרות חשובות ודחופות כגון הגדלת סל הבריאות או קצבאות הזקנה.
ההנחה השנייה מורכבת ומסובכת לאין שיעור. האומנם יממשו 2,087,000 בתי אב בישראל (בשנת 2008) את זכותם למימון חלקי של מנוי על עיתון יומי?
כמה מבתי האב לא יהיו מעוניינים כלל במנוי על עיתון. אחרים לא יהיו מוכנים להשלים את הסכום נדרש מכספם, ולכן לא יממשו את זכותם. לאחרים יש כבר מנוי על עיתון. כלומר, הם משלמים ממילא לעיתון. גם אם ינצלו את התלוש, לא יהיה בכך כדי להגדיל את הכנסות העיתון (אלא אם יעשו מנוי לעיתון נוסף – מה שנראה על פניו כאפשרות קלושה).
ייתכנו, כמובן, כל מיני קריטריונים מצמצמים לחלוקת התלושים: גיל (צעיר, או להפך, קשיש), עמידה בחובות אזרחיים (שירות צבאי, תיק במס-הכנסה). אבל החלוקה הזאת תהיה פחות אפקטיבית לעיתונים ותצריך מערך לוגיסטי שיחלוש על הזיכויים – וכל הבעיות שהוזכרו לעיל תישארנה בתוקף.
אבל כשל עלול לצוף דווקא במקרה שבו השיטה תתברר כיעילה מן הצפוי ורוב בתי האב יעשו שימוש בתלוש שבידם. מה יקרה אם רוב התלושים יופנו לעיתון נפוץ ביותר בלאו הכי, ויציב יחסית, דבר שיחזק את מעמדו מול העיתונים החלשים ביותר? סכנת הסגירה תמשיך לרחף מעליהם ואף תחריף. ומעל כל אלה תעמוד הסכנה הממשית, מיצירת מצב שבו עיתונים ילמדו לחיות על סבסוד ויתקשו להיפרד ממנו.
הבה נניח כי ההזרמה תעוגן בחוק, ובסכום ראוי, ואפילו בחלוקה צודקת שתשמש לתכלית שלשמה נועדה. הבה נניח כי החוק יהיה יוזמה ממשלתית שתיהנה מרוב גורף (העיתונות תהיה אסירת תודה; קרדיט לשר ולח"כים התומכים). יש להניח שחוק כזה ייקצב לזמן מוגבל (שנה, שנתיים), עם אפשרות להארכה. זו עלולה להיות הקטסטרופה האמיתית. עם התקרב מועד חידוש הסבסוד או פקיעתו, תתחיל קטטה המונית על הסכום; מו"לים ועיתונאים הנאבקים בכוונת האוצר שלא לחדש את המימון ומחזרים אחרי ח"כים ושרים כדי להשיג הארכה, וגם מסמנים בהזדמנות זו את המתנגדים למימון.
הלחץ וההתבזות מובטחים לשני הצדדים. צימרינג עצמו, שמבהיר כי הצלחת ההצעה תלויה בפרטים, מעלה את השאלה מי יהיה הפוליטיקאי שיעז לבטל את ההצעה במקרה שתנאי השוק ישתנו.
פתח תקווה
עיתונות היא תעשייה, יגידו התומכים בסבסוד, ועל הממשלה לתמוך בתעשייה ברגעי משבר, כפי שהבנק הפדרלי האמריקאי תמך בתעשיית הרכב האמריקאית כאשר זו נקלעה למשבר. עיתונות היא תרבות, יגידו התומכים בסבסוד, ועל המדינה לתמוך בה כפי שהיא תומכת בהצגות תיאטרון.
אבל אין מדובר כאן על משבר של השמנה וסיאוב, ולא על תוכנית הבראה שתחזיר את תעשיית העיתונות המודפסת לדרך המלך. תעשיית המכוניות היתה ראויה אכן לטלטול, אבל איש אינו חושש למעמדה של המכונית כמוצר מרכזי בחיינו. ואיש בוודאי אינו מאחל לעצמו עיתון מסובסד, על ידי משרד התרבות, נניח.
העיתונות המודפסת כבר עברה בעשור האחרון את כל תהליכי הייעול (והקיצוץ) האפשריים – והיא עדיין מדממת. כדי לשרוד יהיה עליה להשתנות ולהעביר חלקים ניכרים מתוכה אל העולם הווירטואלי, צעד שאין לו כרגע תשובה כלכלית הולמת.
ייתכן שדווקא 2010 תיזכר כשנת ראשית המפנה, אבל הדרך לשיקום תהיה ארוכה ופתלתלה. הטאבלטים שהוצגו השנה הם פתח תקווה לעיתונות במעברה לעולם הווירטואלי.
מוצרים כדוגמת האייפאד ייתנו לבסוף תשובה יעילה ונוחה להעברת עיתונים בשלמותם – על תכניהם ועיצובם, ובעיקר על שוק המודעות שלהם – אל עולם התקשורת הדיגיטלית. יש היום סיבה לאופטימיות זהירה, ועל-פיה במהלך העשור נעבור לקרוא עיתונים על מסכים דקים, גמישים(?), זולים, זמינים.
נטען עדכונים, נקרא בדפדוף, בכל גודל רצוי, נתמצא בקלות, נצפה במודעות אינטראקטיביות באיכות גרפית גבוהה, בכמות שאינה מוגבלת, על פני שטחים נדיבים. נהנה לא רק מצילומי סטילס, אלא גם מקטעי וידיאו רלבנטיים. וכל זה ללא הדפסה והפצה, בעלות מופחתת בהתאם, ובחיוב מקומי או בדמי מנוי על חבילת שירות (בילינג).
גם אם החזון הזה יתגשם בעשור הקרוב, איש לא יכול לחזות אם, ואיך, יצלחו העיתונים את ימי בין השמשות הללו, ומי מהם ישרוד ויוכל לעבור בהצלחה את הגלגול למימד הבא. בכל מקרה, התשובה תהיה כואבת. ממשלות העולם ובהן וממשלתנו - יכולות להקל מעט על תקופת המעבר, אבל הן גם תגרומנה לשינוי אישיותם של העיתונים; להפיכתם תלותיים, מתרפסים ומתחשבנים. אני מעדיף מצב שבו העיתונות תגיע לקו הזינוק החדש כפי שהיא – רצוצה ואולי מורעבת, אבל לא שבורת רוח.