טליה ששון התוודתה לפני כחודש, בדיון שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, כי בדו"ח שהגישה לראש הממשלה על אופן הקמתם של המאחזים הבלתי חוקיים היא רואה מעין נסיון תיקון לכשלונה בתפקידה הקודם, כעובדת בכירה בפרקליטות המדינה. רצתה לומר, גם הרשויות הממונות על אכיפת החוק, ובתוכן משרד המשפטים, אחראיות להפקרות ולהפרות החוק שתוארו במסמך שחיברה.

בדפים הבאים נעשה ניסיון להאיר את האופן שבו מסקרת התקשורת את תוכנית ההתנתקות. במידה מסוימת גם זו חוכמה–שלאחר–מעשה, משום שהמוצר העיתונאי הזה ("תיק התנתקות") מודפס למעלה משנה אחרי שהודיע ראש הממשלה על תוכנית ההתנתקות וחודשיים-שלושה בלבד לפני המועד שנקבע ליישומה. כמו במקרה של טליה ששון, גם "תיק התנתקות" נולד מתוך תחושת אי נוחות על האופן שבו מתפקדת התקשורת בתהליך זה (ל"העין השביעית" תעמוד ההגנה כי עסק בסיקור ההתנתקות ואיבחן את חולשותיו, במאמרים ובעמודי שער, כבר במאי 2004 ובנובמבר 2004).

התמונה העולה מקובץ המאמרים והכתבות שלהלן היא של עיתונות מובלת, המתמסרת בקלות רבה מדי לשלטון ולגרסאותיו. זה אינו חיזיון חדש: העיתונות הישראלית (כמובן, עם כמה יוצאים מן הכלל) גיבתה את ראשי הממשלה מאז ומעולם. כך היה בשנים הראשונות למדינה, כאשר היחסים בין מנהיגיה לבין בכירי העיתונאים היו כשל אחים במסדר מיוחס, וכך היה גם בשנים הבאות, כשהעיתונות התפכחה לכאורה, פיתחה בתוכה נוגדנים מפני חיידק הקִרבה המופרזת לשלטון והפכה למעצמה בפני עצמה. אפילו הלקחים שהפיקה לכאורה העיתונות ממלחמת יום הכיפורים, שבה נחשפו סתגלנותה ונכונותה לאמץ את גרסת הממסד, נשחקו. העיתונות של היום מגלה אותה נטייה עצמה, אם כי בלבוש שונה; גם היא מעניקה אשראי גדול מדי לעמדת השלטון ומגלה נטייה מופרזת להזדהות עם מהלכיו. די להיזכר באופן שבו סיקרו כלי התקשורת תהליכים מרכזיים בעשר השנים האחרונות, ובהם הסכם אוסלו, מגעי אהוד ברק עם הפלסטינים, מהלכיו המדיניים של ראש הממשלה שרון, המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו, התפיסה הבטחונית של שרון מול הפלסטינים ובכללה שיטת הסיכולים הממוקדים.

ייאמר שוב: התקשורת אינה מִקשה אחת ויש בתוכה גם קולות ייחודיים, אבל התמונה המצטברת, העולה מהעמודים הבאים, אינה מחמיאה. העיתונות הישראלית, ברובה, מסתפקת בשיקוף המצב, לא בקריאת תיגר עליו. היא אינה ממלאה דיה את תפקיד המנהיגות האינטלקטואלית המוטל עליה, זו המערערת על תפיסות השלטון ואינה משתעבדת לשיח התקשורתי שהוא מייצר.

גיליון 56, מאי 2005