הסכנה הגדולה ביותר לחופש העיתונות, על-פי אילנה דיין, טמונה בכניעה מראש ובצנזורה פנימית. "תחשבו על עצמכם בצומת הזה. זה צומת הספין או צומת הרייטינג, או לחץ המו"ל או התכתיב של הזכיין", אמרה דיין לתלמידי תקשורת במכללת אורנים בהרצאה שנשאה לרגל זכייתה בפרס "העיתונאי האקטיביסט" של השנה.

"תחשבו על הצמתים האלה ועל המפגש האמיתי שהם יזמנו לכם בשנים הקרובות עם עצמכם, עם המצפון המקצועי שלכם, עם האמת הפנימית שלכם. כי בכל צומת כזה, האויב האמיתי הוא לא באמת המו"ל או הצנזור או הזכיין או בעל ההון. האויב האמיתי הוא עצמנו, כי ב-90%, אם לא למעלה מזה, כל-כך קל 'פשוט להגיד לא'. זה כל-כך קל. זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה".

אילנה דיין מציגה את המצפון העיתונאי כנתון במאבק איתנים בין האמת הפנימית המבקשת להבקיע ובין הצנזורה הפנימית המבקשת לכסות ולהניח בצד. אלא שלעוסקים בעיתונות מזומן בעיקר מסע בתחומים אפורים. אמת פנימית הוא מושג השאול מתחום היצירה האמנותית המוצגת לראווה; זה היוצר וזו תוצרתו, וכך בחר לבטא את עצמו וזו האמת הפנימית שלו, נשגבת או עלובה. וצריך לזכור שהאמת הפנימית של האמן חשופה לחלוטין לביקורת הצופה ואין בה כשלעצמה כדי לומר דבר על ערך היצירה.

מי שיחפש הגדרה ראויה לאמת פנימית, יתאכזב. האינטרנט מציע, בעברית ובאנגלית, טקסטים שבהם הצירוף הזה מופיע בעיקר בהקשרים רוחניים. בהשאלה לעיתונות, אמת פנימית היא הגדרה חמקמקה שעלולה בעיקר לשמש מעין תו תקן המחפה על כל מיני סוגים של בלבול. וכיוון שהעיסוק העיתונאי בנוי ממערכת כללים חברתיים שנוצרו מתוך צרכים ואיזונים, על האמת העיתונאית להיות אמת מוסכמת, מקובלת, המבוססת על סולם ערכים ברור ומערכת כללים קשיחה של הגינות ומקצועיות. אמת שמשמעה יושרה פנימית לא רק כלפי ערכי המקצוע והארגון העיתונאי, אלא בעיקר יושר כלפי המשתמשים בתוצרתו, צופים, קוראים מאזינים. מי שנוהג בציניות כלפי אלה, לא יוכל להסתתר מאחורי שום אמת, פנימית או אחרת.

אִוושה ארגונית

אנשים שמחוץ לעולם העיתונות נוטים לבלבל בין המושגים "עריכה" ו"צִנזוּר". הקו המפריד בין זה לזה הוא לכאורה חד וברור: כל מעשיו של העורך הם מעשי עריכה, ואילו כל המעשים הנכפים על העורך על-ידי גורם אחר – בית-המשפט, המחוקק, הצנזור, המנכ"ל, הזכיין או הבעלים – הם צנזורה. אלא שהחיים מורכבים יותר, ובכל ארגון עיתונות, ובוודאי בארגון גדול כמו עיתון יומי, מוותר כל אחד מן העורכים על חלק מן החירות המוחלטת – "האמת הפנימית", אם תתעקשו – כדי לקחת חלק ביצירה הקולקטיבית. האם בכך הוא מפעיל "צנזורה עצמית"?

בכל מערכת עיתונאית מתפתחת תרבות ארגונית שנגזרת מרוח הבעלים ומחלחלת כלפי מטה. אני מעדיף לכנותה "אִוושה ארגונית". לרוב זו תורה שבעל-פה, שמשתמעת מן הנאמר בישיבות המערכת ובמקביל מזדמזמת בשיחות המסדרון. המו"לים לומדים להבין כי מרחב פעולה וביטוי הוא תנאי הכרחי לעיסוק העיתונאי, שמוּנע בין היתר מתחושת שליחות, כפי שגם הצוות העיתונאי שנשכר על-ידיהם מבין שכדי לשרוד אין הכרח להסתער דווקא על ציפורי נפשו של בעל הבית – בין אם בהשתלחות באינטרסים חיצוניים כלשהם ובין אם בקריאת תיגר על אופן ההתנהלות בתוך העיתון.

גם בימיה הטובים של העיתונות נהנה העורך העיתונאי ממוטת פעולה שממדיה הם כמרחב שהגדיר המעסיק בעבורו. למעשה כל שרשרת הגיבוי במערכת ראשיתה במו"ל וכל הפירמידה המערכתית, מן העורך הראשי ועד אחרון הכתבים, שואבת את בטחונה ממנו. בלי הגב הארגוני הזה, עיתונאי הוא ברווז מרוט נוצות.

אנשים שמחוץ למקצוע סבורים כי חופש העיתונות ניתן לכל אדם. ובכן, לא בדיוק. חופש העיתונות ניתן לארגון העיתונאי, וזה שמגלם את חופש הביטוי והזכות לדעת הוא, על-פי הפסיקה, המוציא לאור. כשהמו"ל לוחמני, קל לעיתונאי להיות כזה (כל עוד אינו מבקש לעמוד בדרכו). כשהמו"ל מבקש לרצות גורם זה או אחר, עיתונאי בוודאי יתקשה לעמוד בדרכו.

מסורת השפיטה הקיימת מעדיפה את זכות הקניין של הבעלים על "האמת הפנימית" של העיתונאי. לא שעיתונאי אינו רשאי לדבוק באמת משל עצמו, אלא שאין לו שום סמכות לכפות אותה על הבעלים. עיתונאי רשאי מן הסתם להחזיק בכל אמת שיחפוץ, אבל במקרה שזו תתנגש עם האמת הפנימית של המו"ל, תהיה לו רק דרך אחת: להתפטר (ולחפש לעצמו מו"ל מתאים יותר, או פשוט לפתוח בלוג).

הפסיקה מכירה בהתפטרות כזאת כמקרה המזכה בפיצויי פיטורים – אך איננה מכירה בזכותו לפעול לאור האמת הזאת בתוך הארגון (ראו הפסיקה התקדימית שניתנה בתביעת ג'ואנה יחיאל נגד ה"ג'רוזלם פוסט").

מקובלת ההנחה שעיתונאי שעיסוקו מוגן בהסכם קיבוצי יכול לכאורה לזקוף ראש, אפילו נגד מעסיקו (ו"האמת הפנימית" שלו), אבל בפועל זה לא קורה. במקרה הטוב, ותחת לחץ משפטי כבד, יוכל, אולי, העיתונאי למנוע את פיטוריו, אבל סביר שהדבר יקרה במחיר של ריסונו על-ידי המעביד, או נטרולו.

הסכם קיבוצי המגונן על עיתונאי מכל איום בפיטורים עלול לייצר דווקא תוצאה הפוכה. עיתונאי הנהנה מביטחון תעסוקתי בזכות הסינדיקט עלול דווקא להירדם על משמרתו. לפתח שגרה אדישה הגרועה לא פחות ממה שאילנה דיין מגדירה "כניעה מראש".

מוניטין ומעמד מקצועי מאפשרים לעיתונאי בכיר מרחב ביטוי שגבולותיו גמישים יותר. מו"ל לא ימהר לפטר את כוכביו גם אם ישמיעו ביקורת נסבלת נגד הארגון או האינטרסים שלו. ובכל זאת אני מתקשה להיזכר במקרים רבים שבהם יצא עיתונאי חוצץ נגד הקו שהוביל הבעלים. מי שמבקש המחשה לכך יראה כיצד הסתדרו כל מערכות העיתונים על-פי חבילות האינטרסים של המו"לים שלהם בעימותים הגדולים האחרונים.

כאשר אילנה דיין מכוונת בדבריה למצב שבו עיתונאי או עורך פועלים תחת צנזורה פנימית, היא מתכוונת, אני מניח, ליכולת להתייצב נגד רוח הארגון – לחרוג ממרחב הפעולה שהבעלים או ההנהלה מקצים לעיתונאי. כמה עיתונאים יכולים לעמוד איתן מול רוח כזו? האם מערכת תחקירים מפוארת כמו זו של "עובדה" יכולה?

הגרף

אילנה דיין היא דמות יוצאת דופן במפת העיתונות, כמו התוכנית המצוינת "עובדה", שנולדה לפני 16 שנה. דיין היא בת הדור שגדל על ברכי העיתונות האמריקאית הגדולה של שנות השבעים והשמונים ובהשראתה. אלה היו הימים שבהם כל אמריקה צפתה ב"60 דקות", וה"וושינגטון פוסט" הביא להדחת נשיא מכהן.

כך הצטייר אז מודל העיתונות המושלמת, שמשך את טובי הנוער אל המקצוע. מו"ל אמיצה כקתרין גרהם, עורך ללא חת כבן בראדלי, כתבים צעירים, חדורי שליחות, המודעים לאחריות האדירה שניחתה על כתפיהם, וציבור שבשמו ולטובתו הם פעלו – ואשר גמל להם בהוקרה ובנאמנות. כשדיין מדברת על "אמת פנימית" היא בוודאי מתכוונת לרוח שפיעמה באנשים מסוגם שלוודוורד וברנסטין.

היום מטפסים אחרוני בני הדור הזה על צמרות העצים באיים המתכסים בזה אחר זה במי הקרחון הנמס ששמו "שליחות עיתונאית". החשש הוא שאחרי נחום ברנע לא יהיה עוד ברנע, ואחרי דיין לא תהיה דיין. התחקיר העיתונאי שהיה לב לבה של העיתונות ההיא מופרט, מצטמק ומאבד משקל. השוק השתנה, התקשורת עברה מהפכה, וצעירים "עם אמת פנימית" מחפשים היום את עתידם במקומות אחרים. במקום תחקיר מושקע אפשר לייצר סיפור מגזיני מרגש, אסי דיין למשל, ברבע מחיר ולקבל עליו פי שניים צפייה. ואפשר גם לוותר עליו לגמרי ולהסתפק בריאליטי לסוגיו.

דיין מונה את אויביו של העיתונאי, "הספין, הרייטינג, לחץ המו"ל ותכתיב הזכיין". את כל אלה אפשר לשקלל לכלל טבלה אחת קטנה, זו שדיין קוראת לה "הגרף", ולפעולה אחת קטנה שמבצע מנכ"ל הזכיינית בפגישתו עם דיין, "להראות את הגרף".

דיין, בצדק, לא רוצה לראות את הגרף – וזה שהיא יכולה להרצות על כך זה בסדר גמור. דיין היא הכוכבת הגדולה והשורדת האחרונה, אולי האחרונה שהאמת הפנימית שלה תואמת את המקצוע ההולך ונעלם. לשורדים הבאים כבר קוראים אלין או אלירז.