אני בטוח שאריק בנדר, כתב הכנסת הוותיק של "מעריב", לקח את זה בקלות. אולי אפילו באירוניה. בימים שאפילו מלשכת העיתונות הממשלתית נושבת רוח סרקסטית וקברניטיה מתבדחים עם כתבי החוץ על המשבר ההומניטרי בעזה, ארשת משועשעת היא כנראה תשובת העיתונות שלנו למצוקות הזמן.
אין לזלזל בצורך בחטיף לעמוד האחורי. קוריוז קליט, לוכד עין. סיפור טמטומת על הסביח הגדול ביותר במזרח התיכון, נניח, שהדיח את המתחרה הצפון-תימני מספר השיאים. ומה מתאים לעמוד האחורי יותר מסיפור הדגל המסרב להתנפנף? וריאציה בת זמננו של סיפורי חלם, שהולכת ככה: לפני שנתיים הורתה יו"ר הכנסת דאז דליה איציק להחליף את דגל המדינה שמונף על גג הכנסת. איציק עשתה זאת, על-פי הדיווח, "לאחר שישראלים רבים טענו כי הדגל הקודם שהתנוסס על גג המשכן היה קטן מדי".
על-פי הוראתה הוכן דגל ענק – אחד הדגלים הגדולים במדינה – כדי שייתלה במקום הדגל הקטן "כאקט של פטריוטיות וגאווה לאומית". הדגל נתלה על תורן באורך 15 מטר, "אך לאחרונה הגיעו תלונות רבות של אזרחים רבים, שדיווחו כי הדגל הענק לא מתנופף ברוח ותלוי לו שמוט ומבויש".
ברוח משועשעת, אני מקווה, מביא אריק בנדר דימוי מחכים מפיו של "גורם בכיר בכנסת": "הוא תקוע על התורן כאבן שאין לה הופכין".
בהמשך הדיווח עולות שאלות הקשורות במשקל הדגל ובסוג הבד שממנו הוא עשוי, בד סאטן מבריק עם רצועות חיזוק מניילון. וייתכן שהבעיה נעוצה בכלל במבנה התורן. בכל אופן, הוקם בכנסת "צוות בדיקה מיוחד" או "ועדה מיוחדת שתחקור מדוע אפילו הרוחות הירושלמיות החזקות לא מצליחות לגרום לדגל להתנופף בכל תפארתו מעל גג המשכן".
ייתכן שעדיף היה לקרוא באינטרקום לאיציק מהבינוי ולבקש ממנו לנסות לסדר שהדגל יתנופף, אבל אנחנו הרי מדינה מתוקנת, וכשיש בעיה, מקימים צוות חקירה מיוחד, שבוודאי יחקור ויפרסם מסקנות – ולו כדי למנוע ממבקר המדינה לחקור את הנושא בעצמו ולפרסם דו"ח מיוחד המותח ביקורת חריפה.
או דיווח או בדיחה
אם נמצאים באווירה משועשעת, כדאי לעמוד על העובדה שעיתונות היא עיסוק כבד ראש. או דיווח - או בדיחה. אי-אפשר דיווח מבודח. יש בכך היגיון מובן מאליו. עיתונאי שמשקיף על גיבוריו באירוניה פועל נגד עצמו. הגחכה, או כתיבה עם לשון בלחי, כותרת עם קריצה, שעשועי מידע, עלולים לבלבל את הציבור, ועל כן עיתונאים נמנעים מכך. לכל היותר העורכים משתעשעים במקצת בכותרות, בזהירות קונבנציונלית. את ההיבט ההומוריסטי משאירים למסיבת הכתבים השנתית עם הנשיא האמריקאי, שכל כולה עקיצות הדדיות, ולמתיחות ה-1 באפריל, שבהן מותר מה שאסור בשאר ימות השנה.
יש כמה איים של יוצאי דופן שבהם ניתן מרחב ביטוי מסוים ליקום האירוני המקביל. מדורי הספורט, לדוגמה, שבהם ההתכתבות בין העיתונאים לקהלם מבוססת על קשר כמעט אינטימי, אחוות אוהדים, צופים, גברים (ובכל זאת סירב בית-המשפט לקבל כשנינה לגיטימית את הכותרת הדחקאית שנתן בשעתו המקומון "העיר" לכתבה על אולימפיאדת ההומואים, "אמסלם לא לבד". הכותרת התבססה על קריאות ההקנטה המפורסמות של אוהדי מכבי תל-אביב נגד כדורסלן הפועל שמעון אמסלם, "אמסלם ההומו", והשופטת פסקה שאיננה בגדר הומור, כי אם לשון הרע).
הדגל על הכנסת, ביום זקוף (צילום: רפי מן)
ויש טורי הפלילים הזעירים, בעלי ההומור החצצי, על אודות הגנב השלומיאל שנרדם על משמרתו ולכן יוכל מעתה לבלות כאוות נפשו בשינה מאחורי סורג ובריח. גם כאן מדובר בדיאלקט מקומי. רק כמויות גדולות של סירופ יגרמו לנו לבלוע את הדיווחים של הפליליות הזעירה היומית. ויש הומור מדורי הרכילות, המאדימים ממאמץ להיות קלילים ושנונים והם לרוב פתטיים לאין שיעור בהשוואה לדמויות שהם מבקשים לשקף.
הקוראים אוהבים – ואת זה יודע כל עורך – סיפורים פיקנטיים, סיפורי "מוזר ומעניין" וכל מה שמכונה באמריקאית "האני סטוריז". אותם יוצרי שיח בין הבעל לאשתו על שולחן ארוחת הבוקר, כשזה מעלעל בגיליון הטרי ואומר, "שמעת, יקירתי? בירושלים שבישראל מישהי סרגה דגל באורך 40 קילומטר, עכשיו בונים שם תורן בגובה 41 קילומטר כדי שהדגל לא ינגב את הרצפה".
אני הופך והופך בכתבתו של בנדר בניסיון להבין אם ביקש להיות אירוני – או שהטיפול הרציני והקלישאי דווקא הוא שעושה את הטקסט כה משעשע.
מיהם אלה שמציפים את המערכות בפקסים?
פעמיים בטקסט ב"מעריב" מוחמאת דעת הקהל על יכולתה לחולל שינוי. פעם אחת מדווח כי "ישראלים רבים טענו" שהדגל הקודם קטן מדי, ובפעם השנייה מסופר כי שהגיעו "תלונות רבות של אזרחים רבים שדיווחו כי הדגל אינו מתנופף ברוח". האם נותנים לציבור קרדיט הוגן, או שאנשי הציבור עושים בו שימוש כדי לפאר את עצמם?
עוד לפני היותי עיתונאי תהיתי מיהם האזרחים הללו שמתקשרים לכנסת להתלונן על דגל שאינו מתנפנף. מיהם אלה שמציפים את המערכות בפקסים? שממהרים להתקשר למרכזיות גופי השידור כשמישהו אומר משהו לא לגמרי קורקטי? איזו סוג נודניק צריך להיות לא רק כדי להתעמק בנושא שטותי, אלא גם לפעול לקידומו? לטלפן, להמתין, להיזרק משלוחה לשלוחה, והכל כדי להתלונן באוזני מישהו שם בכנסת שהדגל שלהם לא מתנפנף כהלכה.
שנים אני מחפש את הנעלמים האלה – את להקת הנודניקים המתקשרת בהמוניה למערכות. ואחרי שנות דור במקצוע עלי לציין בצער שעדיין לא נתקלתי בכאלה. למערכת העיתון שבו עבדתי הגיעו מדי יום מכתבי מחאה של קוראים – עשרות אולי – על טעויות, שיבושים, על תכנים שלא לרוחם ותלונות על אופי הסיקור. גם לתוכניות הרדיו שערכתי הגיע טפטוף דליל של פקסים שרק במאמץ גירדנו מביניהם שורה או שתיים הראויות לציטוט. נתקלתי כמובן בנודניקים יוצאי דופן, אבל לא זכורות לי להקות נודניקים – המוני קוראים הפושטים על הטלפונים כדי לנדנד בעניין אידיוטי אחד.
ובכן, להק הנודניקים, ערימות הפקסים, המרכזיות הקורסות – כל אלה הן אגדות אורבניות שהגיע הזמן לחשוף. שום מרכזייה לא קורסת, שום לשכה של יו"ר כנסת לא מתמוטטת מעומס הפקסים בעניין הדגל הקטן מדי. הטרחנים האלמונים הללו נבראו במוחם הקודח של הנבחרים, כגיבוי שאינו מצריך כל הוכחה ליוזמותיהם המופרכות. אגדה ושמה "הוצפנו בפקס".
במו אוזני שמעתי חברי-כנסת טוענים בקשר להצעות חוק פרטיות שיזמו "קיבלתי מאות פניות של אזרחים". איזה מאות? איזה אזרחים? מישהו ממקורביו של הח"כ תפס אותו באיזו בר-מצווה ואמר: אתה חייב לעשות משהו בעניין הזה. אולי זה בכלל היה נהג המונית או השוער של הבניין? ושמא היה זה חבר-הכנסת עצמו, שתפס את עצמו במקלחת? והנה נכתבת הצעת חוק, מוקמת ועדת בדיקה – והתורן מונמך או מוגבה לבקשתם של "אזרחים רבים".
לכאורה, היום המחוקק אינו זקוק לפותחן מעטפות ולא לפקס. הוא יכול לעיין בשובל הטוקבקים בשולי כל דיווח, וללמוד משם על רחשי לבם של הנודניקים. אבל הרושם שלי הוא שנבחרי הציבור בכלל לא מחבבים את הטוקבקיסטים. הם לא נחמדים, לא מנומסים – וצריך להודות על האמת, גם לא חכמים משהו. עדיף אם כך לשמור אמונים למרכזיית החוטים הישנה ולצבא הצללים שגורם לקריסתה בדרישה שהדגל יתחיל כבר, לעזאזל, להתנפנף כמו שצריך.