היתה כספת בעיתון שאני מכיר. לא כספת של המערכת, כספת מינהלתית. לא היה לי מפתח, לא הכרתי את הקוד. פתחו לי כשצריך. כשבאתי היתה ריקה, כשעזבתי היתה ריקה. בין לבין, על-פי הצורך, הייתי מפקיד בה, זמנית, מסמכים שאל להם להימצא במגירות השולחן.

אלפי מסמכים לוהטים הוצגו לעיני במרוצת השנים, אבל רק מעטים מהם זכו לבלות בכספת. רובם הוחזרו לידיו של המציג, בהנחה שייפטר מהם מהר ככל הניתן, לאחר השימוש. המסמכים שנשמרו היו אסמכתות למידע רגיש, והם נשמרו לקראת הפרסום המבוסס עליהם – ולתקופת מה לאחר הפרסום. כאשר היה ברור שאין בהם עוד צורך, הם נגרסו.

לא היתה אז רשימת כללים בעניין הזה. המסורת נוצרה מאליה, פרי ניסיון של מאות שנות-עיתונאי שצברו ותיקי המערכת. עיתונאים שהיו סקופרים לפי כל קריטריון, ועם זאת זהירים במידה. אנשים מנוסים שעבדו כל חייהם עם מקורות וידעו לא לשרוף גשרים בעבור הישג חד-פעמי.

דווקא היום מתבקש לנסח את מה שלא נוסח מעולם. דווקא כשהעיתונות הופכת לעיסוק פתוח – לעתים פרוץ – מתבקש להגדיר את כללי המשחק הבסיסיים שצריכים להתקיים בעיתונות המוסדית. כדאי לעשות זאת, מפני שעדיין יש מקורות תמימים שחושבים שאם מידע רגיש נמסר לעיתון, הוא יטופל בזהירות הראויה.

כדאי להגדיר כללים, דווקא מפני שיש היום תחליפים לעיתונאי המוסדי. הוא עדיין משמש תחנה אפשרית – אבל בהחלט לא הכרחית – בדרך לפרסום. היום כל אדם יכול לפתוח חשבון פייסבוק בזהות בדויה על שרת בקמצ'טקה ולהזרים אליו חומר דיגיטלי לוהט. את המקור עצמו. חומר שימצא בעצמו – ללא כותרת, ללא טקסט מלווה וללא קרדיט – את הדרך לאן שצריך (וגם לאן שלא).

הדלפת מסמכים סודיים היא צורך חברתי שתועלתו עולה על נזקו

כיוון שעיתונאות היא לא מקצוע ואין – תודה לאל – מערכת חוקים שתגדיר ותסדיר אותה, נדרשת הגדרה בסיסית, כדי להצדיק את הבדלת המעשה העיתונאי ממעשה פלילי אחר. לכאורה, מבחינת עצם הפעולה, מסמכים מודלפים והתכנים שבהם יכולים להיחשב לגניבה פשוטה, לריגול חמור או למעשה הקרבה אצילי למען הכלל. הדלפה, גם אם מטרותיה נעלות, היא בגידה של המועסק בארגון המעסיק אותו ובכללי הבית שקיבל על עצמו בחוזה ההתקשרות.

למרות זאת, יש הסכמה חברתית רחבה שהדלפת מסמכים סודיים – של ארגון ממשלתי, בטחוני או מסחרי – היא צורך חברתי שתועלתו עולה על נזקו. שכן, אין לציבור דרך אחרת להתוודע אל אחורי הקלעים של הגופים המשרתים אותו או הפועלים בשמו. גם מערכת המשפט מכירה בזכות להפוך הדלפות למידע עיתונאי, ולמעט מקרים קיצוניים, חסיון המקור העיתונאי הוא ערך מקובל גם על בית-המשפט.

ההסכמה הזאת, כידוע, אינה מונעת מארגונים להגן על עצמם. כל ארגון, אזרחי או צבאי, מסחרי או פילנתרופי, מגובה היום במערכות אבטחה מפני דליפת מידע פנימי, והמדליף מסתכן בצעדים משמעתיים קשים, בפיטורים – ולצד כל אלה גם בהליך פלילי.

כדי שההסכמה החברתית הזאת תתקיים, הכרחי שיישמר כלל בסיסי: הדלפת המידע והשימוש במידע הם לתכלית אחת בלבד: לתכלית עיתונאית. כלומר, שימוש במידע רגיש או מסווג מחוץ לארגון שמוסמך להחזיק בו ולטפל בו יכול להיעשות אך ורק בתנאי שהמידע הזה מיועד לפרסום ברבים בגלל העניין המובהק שיש בו לציבור. וכמובן, בתנאי שהמקור מוכן להסתכן בחקירה הצפויה בעקבות הפרסום ובצעדי העונשין שעלולים להיגזר עליו בעקבותיה.

בין חשיפה ציבורית לפגיעה בפרטיות

הכלל הזה מגדיר, במשתמע, מהו שימוש לא נאות במידע רגיש או מסווג, מצד עיתון או עיתונאי. למשל, אגירת מידע מודלף לצורך שימוש לא עיתונאִי בו. אסור לאגור מידע רגיש נגד אנשים או ארגונים ולהשתמש בו, למשל, כדי ליצור עליהם לחץ לפרסם בעיתון החוקר. ברור שמעשה כזה, אם ייעשה, כמוהו כסחיטה.

איסוף מידע רגיש על-ידי עיתונאי ויצירת מאגר לשימוש עתידי, לצרכים לא ידועים, הוא מעשה לא נאות. הציבור שחושש בצדק מן האחים הגדולים שאוגרים על אודותיו מידע רגיש בשם צורכי הביטחון או צרכים אחרים בוודאי ידחה את הרעיון שעיתונאי יקים במרתפו ספרייה ובה מידע רגיש שאגר במהלך עבודתו ומוכן להישלף ביום פקודה.

לצורך המחשה, מוצע לדמיין מצב שבו עובר אורח מוצא שק מלא פסולת נייר, ולאחר עיון בתוכנו מתברר לו כי השק מכיל פלט מחשב של רשימת לקוחות מועדפים בבנק גדול, כולל נתונים על מצב החשבונות שלהם ברגע הנתון.

מה גורלו של אוצר כזה שהושלך לרחוב ברשלנותם של עובדי הסניף, והמוצא – במקום להחזירם לבנק – מעבירם למערכת עיתון?

ובכן, כאשר שק כזה הובא אלי בשעתו, הציע לי היועץ המשפטי של העיתון – במלוא כובד משקלו – להיפטר ממנו במהירות המרבית בלי לעיין בכלל בתוכנו. זו אינה הדלפה, הובהר לי. זה רכוש הבנק, וכל עיון ברשימת הלקוחות הוא פגיעה פלילית בקניינו ובפרטיותם. העצה היתה חד-משמעית: להתקשר לבנק ולהחזיר לידיו את השק, בדיוק במצב שבו נמצא.

עיתונות היא דיג ברובה תת-מימי, לא ברשת

פישינג הוא דיג רשתות, שבו נשלים מן המים כל היצורים שבשדה הדיג כדי לברור מתוכם את המעטים הראויים לעלות על הדוכן בשוק הדגים. עיתונות היא דיג ברובה תת-מימי. עיתונאי אמור לירות צלצל אך ורק לעבר הדג המסוים שבו הוא מעוניין. פגיעת הירי אכזרית לדג המטרה, אבל היא אינה מתאכזרת לשאר היצורים בסביבתו.

עיתונאי צריך להישמר מפישינג. להיזהר מקבלת דיסק-און-קי ממורשה חתימה נקמני ובו רשימת לקוחות הסניף וחשבונותיהם – ולהתאפק, גם אם מתבקש לחפש ברשימה שמות מוכרים ולתהות מה המקורות לעושרם. יש פיתוי בקבלת תיק או דיסק שיש בו ערימת מידע עיוור, אבל התכלית העיתונאית מחייבת התמקדות. התמקדות הנובעת מאותה גישה שאינה מאפשרת לרשויות החקירה לעשות שימוש במידע מחשיד רגיש שצץ תוך האזנת סתר משטרתית ונוגע לצד שלישי שהזדמן לטווח ההאזנה.

אני רוצה להאמין שעיתונאים העוסקים בביטחון אינם מחזיקים בבתיהם ספריות מסמכים צבאיים, אלא לצורך התכלית העיתונאית בלבד, כבסיס או כחיזוק לכתבות (או לספר, או לעבודת מחקר) שיש בהן עניין ציבורי מובהק. עיתונאים אינם אמורים לצבור מידע גולמי, אלא להשיג מידע ממוקד ולהעבירו הלאה מהר ככל האפשר, לפרסום – או לסל המחזור.

הייתי רגוע יותר לו ידעתי כי עיתונאים שקיבלו לידיהם מסמכים מסווגים החזירו אותם למקור לאחר השימוש, או השמידו אותם. אם הגיע לידיו של עיתונאי אוצר של חומר דיגיטלי, מדיסק טעון במאות ואולי אלפי מסמכים סודיים לא ממוינים, ואם לבעליו של המידע נודע על הדליפה והוא דורש לקבלו חזרה, אין דרך – אני נזכר באותה עצה מלומדת, ישנה – אלא להחזירו. יש מקרים שזו תהיה טעות להסתתר מאחורי תעודת העיתונאי. היא דקה מדי, ותוקפה פג במהירות.

ואשר לזכות לדעת, יש לזכור שזו היא זכותו של האזרח הפשוט, ונכללת בה גם זכותו לדעת איך עובד העיתונאי שעובד עבורו.