אם יש משהו שאיכזב אותי למקרא הדיווח על השערורייה הלא תיאמן שהתחוללה במכללת ספיר בקשר לדבריו של בני ציפר בבלוג שלו בעניין הזֶמֶר המזרחי, הרי היא תגובתו "הובנתי שלא כהלכה". אלא שאני לא מזלזל בציפר, ועל כן התנחמתי בהשערה שהקלישאה המביכה הזאת אינה אלא חלק מן המהלך. כבר שנים שאני מכור לבלוג של ציפר – זה שמגשים באדיקות את סיסמתו "שש לכל פרובוקציה" – וקיוויתי כי גם בתגובתו זו הוא משחק את המשחק.
מה חולל את השערורייה? אולי, אם לסמוך על "זמן דרום", ציטוט מאחד הבלוגים של ציפר: "כל הזמרים המזרחים שרים שירי זמר המתאפיינים במלים מטומטמות, פתטיות או סתמיות, נוסח 'למה עזבת אותי', או חרוזי קרש כמו 'חזרי אלי אהובה ותני לי נשיקה'". אלא שבמקרה זה, לא טוקבקיסטים נסערים, כי אם סטודנטים במכללת ספיר, שהם "תלמידי בית-הספר לתרבות, יצירה והפקה".
ציפר, לתלמידים אלה, אינו רק הבלוגר הסורר מעיתון "הארץ", כי אם מרצה במכללה. ביוזמתם של אלה, כלומר תלמידיו, נערך מפגש בין סטודנטים לסגל המרצים, ובו הועלו טענות "של עשרות סטודנטים" על כך שהמרצה ציפר "כותב בבלוג האישי שלו הערות גזעניות כלפי אנשים ממוצא מזרחי". ואם לא די בכך, הרי הוא משמיע בשיעוריו "הערות מזלזלות, המכוונות כלפי תושבי הפריפריה".
nrg של מעריב הוא המביא את הסיפור בשם "זמן הדרום", המקומון של "מעריב". הנה מתברר, "מעדויות שהגיעו ל'זמן הדרום'", כי כבר תקופה ארוכה שסטודנטים בספיר מלינים על כך שציפר משמיע לא מעט אמירות בעלות אופי עדתי. לדברי סטודנט הלומד אצל ציפר, האמירות הללו עברו כל גבול. "הוא כתב בבלוג שלו שחגיגות המימונה הין מין תערובת של פורים, חנוכה ויום העצמאות", אומר הסטודנט, ומוסיף: "אני לא מבין למה הוא עדיין מלמד במכללת ספיר".
האם "מעריב" המודפס יצטרף לחגיגה?
למרבה הצער לא מצאתי מקורות נוספים לשערוריית ציפר, ועל כן עלי להסתמך אך ורק על הדיווח של "זמן הדרום". דיווח בנוסח משטרתי, כאילו ציפר אינו אלא עוד אחת מאבני הבניין החדשותיות שהן מזונם של המקומונים. חטיפי פלילים, נגיסי תאונות, פריכיות עימותים בין חברי מועצה מתלהמים לראש עיר גס רוח. והרי לכם סיפור טרי: מרצה אמר, סטודנטים מחו, ריח של גזענות, דרישה להדיח.
כיוון שהטור הזה נכתב מחו"ל, אני רואה רק את המתפרסם ברשת. מה שגורם לי לתהות אם "מעריב" המודפס ייקח את הדיווח הזה ויהפוך אותו לסקנדל ארצי. הנורא הוא, שאני בקלות מדמיין את "מעריב" עושה זאת. ולא רק מקצה לכך תיבה בעמוד הזוטות, אלא מעניק לזה כפולת עמודים.
ובעצם למה לא? הרי "מעריב" הוא עיתון שלא מתבייש להיות ציוני, ובוודאי שאינו מתבייש להיות מזרחי – והרי כה מתבקש להמחיש זאת על גב העורך הספרותי המתנשא של העיתון האשכנזי המתחרה, שתלמידיו חושפים את סדר היום החתרני שלו ומוקיעים אותו ברבים. אחרי שקראנו הכל על המרצה המטרידן, למה לא להגיש לקוראים את המרצה הגזען עשוי טוב-טוב על האש?
בדרך כלל משמח לראות איך סיפור עולה מן המקומונים לעיתונות הארצית, וזהו במידה רבה תפקידם של המקומונים במחזור החיים העיתונאי. אבל במקרה זה, מדובר בהוכחה שהכל עובר. אם יתברר ש"מעריב", העיתון המודפס, לא פירסם את הסיפור, אשמיע אמנם אנקת רווחה, גם אם בלי לדעת למה. האם אי-הפרסום הוא בכוונה תחילה? החלטה שמדובר בקשקוש שלא שווה התייחסות, או שזה סתם מחדל ומישהו יינזף בשל כך בישיבת המערכת? את אי-האמון שלי ב"מעריב" יהיה קשה לשקם בהחלטה נבונה אחת.
כבר לא רק טוקבקיסטים
יותר משמטריד אותי שלומו של ציפר, מטרידה אותי התגובה לדמות שהוא מגלם. תגובה שמסתכמת לרוב בשובל הטוקבקים הארוך, הבלתי נלאה, המשתרך בשולי הפוסטים שהוא מפרסם זה חמש שנים – מה שמשמש כנראה תמריץ לכתיבתו: לעצבן את המניאקים האלה.
ציפר הוא אחת הדמויות המעניינות בעיתונות הישראלית. ביום העורך הספרותי האנין, החוגג בהקפדה את ימי הולדתו של גאון-יידיש נשכח (אשכנזי, רחמנא לצלן), ובלילה לובש ז'קט עור שחור עם מסמרי מתכת מחודדים ויוצא לשוטט במרחב הווירטואלי חמוש בנשק מלותיו. הקול שסיגל לעצמו כבלוגר הוא קול ייחודי, נדיר למרבה הצער. בלתי קורקטי לחלוטין, מוקצן, כופר בכל ושש, כאמור, לכל פרובוקציה. היו כמה ענקים שנטלו על עצמם תפקיד שכזה – ישעיהו ליבוביץ, חנוך לוין הצעיר, יורם ברונובסקי. אני תוהה איך היו אלה נראים אילו פעלו בעולם האינטרנטי. האם היו מחזיקים בלוג?
מתבקש לחשוב שהקמפוסים הם הזירה שממנה יבקיע הקול החתרני. שדור הסטודנטים הוא התקווה לקולות המאתגרים לבחינה מחודשת של המציאות, לא רק בפואטיקה מינורית, אלא גם במהלומות מקלדת. קולות כאלה הם סממני בריאות נפשית של חברה, והעדרם גורם לה להתכנס אל תוך עצמה, להתבוסס בפחדיה ולהתמכר לקול האחד שהיא משמיעה.
מדאיגה משום כך העובדה שאת ההתנגדות לציפר משמיעים, על-פי הדיווח, לא עוד טוקבקיסטים אוטומטיים, כי אם "תלמידי בית-הספר לתרבות ויצירה" במכללת ספיר. דבריו של ציפר מזמינים לא פעם מהלומת נגד, אבל טיעון משמעותי בעניין דבריו על "הזמר המזרחי" לא נשמע כלל, ובמקומו עולה ציוץ בכייני הקורא להשתיקו – בסילוקו מן המוסד שבו הוא מלמד. איזה מין דור של מגוננים על חופש הביטוי יכול לצמוח מבכיינות כזאת?
עצבנות עקבית ומנומקת
לזכותו של ציפר ייאמר שהוא עקבי בגישתו ואף מנמק אותה. את העצבים שלו על המוזיקה המזרחית, במובן הגלגלצי שלה, הוא מוציא באופן עקבי וגלוי בטוריו כל השנים. כדאי, בהקשר זה, להציץ בפוסט שכתב עוד בראשית בניית הזהות הבלוגית שלו, לפני כחמש שנים.
"לזרוק לפח מה שקוראים לו כאן מוזיקה מזרחית", כותב ציפר ב-2005. "במובן שהתקבע פה בארץ היא צירוף של קישוטים צעקניים היוצרים אווירה של מזרחיות עם טקסט מטופש המדבר על אהבה נכזבת ואיך איך איך וי וי וי עזבת אותי סיגל".
וכך הוא מבהיר את גישתו: "כל החלוקה הזאת בין אוהדי מוזיקה מזרחית לאוהדי מוזיקה אחרת היא כמובן מלאכותית וחוצה עדות. במקרה הפרטי שלי, אני חצי מזרחי וחצי אשכנזי, ובכל זאת אני מתעב באופן שלם ולא רק למחצה את רוב מה שמכונה כאן 'זמר מזרחי'. וכך גם אמי המנוחה לפני, שנולדה בטורקיה אבל מעולם לא זיהתה את עצמה עם סלסולי המוזיקה של ארצה ומצאה אותה כבדה ומכוערת. ואמה של אמי לפניה היתה כמותה, ואני זוכר שבילדותי, באיסטנבול, סבתי היתה מבקשת תמיד מנהגי המוניות לסגור את הרדיו, שהשמיע סלסולי תפילות או נעימות עצובות נוסח 'אמאן אמאן, איך עזבת אותי'".
בני ציפר במכללת ספיר. 27.4.10 (צילום: עידו קינן "חדר 404")
"מהבחינה הזאת", הוא כותב, "אני חיה מוזרה, שחזרה אל השורשים המוזיקליים שלא היו קיימים אצלי בעצם, ולימדתי את עצמי ליהנות ממוזיקת המזרח האמיתית, כלומר לא ממוזיקת החתונות הישראלית הממוסחרת [...] הדיסק ששמעתי הבוקר במכונית היה של מוחמד מוניר, זמר ותיק מאוד במצרים, זמר מחאה, דמות פולחן, בן לעם הנובי שמכורתו היא דרום מצרים, המקונן ושר את שירת המצוקה של עמו שנרמס ונדרס ונושל על-ידי הממשל המרכזי המצרי [...] זו אינה בשום אופן הזמרה של 'איך עזבת אותי סיגל', אלא משהו כואב ורציני, ויחד עם זאת קליל למשמע. וכל-כך נמס בלב ובלשון".
לכאורה היה יכול להתפתח בעקבות הדברים האלה דיון בשאלה עד כמה רחוק – וכמה נמוך – הוסט ממסלולו הז'אנר המכונה "זמר מזרחי". אבל נראה שרמת הדיון היחידה הבאה בחשבון היא ההגחכה שמציעה "ארץ נהדרת". ציפר מודע לכך כשהוא כותב בפוסט שפירסם ב-25.2.10, "וכשאני אומר נשכני, אני לא מתכוון לסאטירה של 'ארץ נהדרת' או של 'מצב האומה' או של יתר מופעי הכאילו-סאטירה, שאמנם מבוססים כולם על הדגם הקלאסי של הקברט או של הרוויו הסאטירי שיובא בשעתו ממרכז אירופה. כי כל אלה אינם באמת נשכניים. להיות נשכני זה באמת ובתמים להיות מסוגל לצחוק על עצמך, ולתת מקום לאנשים שיגידו ויעשו דברים קשים שהם נגד כל מה שנחשב לטוב ויפה ומוסרי".
האם הובהל ציפר?
אחרי קריאת כל הדיווח מאת כתבנו בדרום, עדיין נותרה בלבי התהייה אם ציפר ממשיך לגלם את דמות הבלוגר חסר המעצורים, שכדי להיחלץ מן המשבר מדקלם קלישאות, או שאכן הובהל כהלכה. בכל מקרה, ניכר בציפר המאמץ להבהיר ל"זמן דרום" את מה שהוגדר בכותרת המשנה כ"הובנתי שלא כהלכה".
ראשית, ציפר מכריז שוב כי הוא חצי מזרחי – מה שנותן חצי רישיון לעסוק במזרחיות. ובעצם בכך הוא מותיר אנשים כמוני, אשכנזים מלאים, ככאלה שאינם מורשים כלל לעסוק במזרחיות באופן בלתי קורקטי (סליחה, נזכרתי שאני אב לילדים חצי מזרחים – איזה מרחב ביטוי זה נותן לי? 25%?). שנית, ציפר מתאחד לרגע עם אחיו המזרחים בביטויי בוז לפוליטיקאים האשכנזים, זוללי המופלטות. "זה הפך לחג המופלטות", הוא אומר, "והחג של הפוליטיקאים האשכנזים, שנהנים לראות את המרוקאים כעדה אוריינטלית ונחמדה, ולא כמו שהיא באמת – עדה עם תרבות ענפה ביותר". מה הוא אומר בכך? אחי החצי-מזרחים, בואו נמשיך לרדת על האשכנזים, כבימי סלאח שבתי, ונשכח את הוויכוח הקטן שהתגלע בינינו?
ושלישית, ציפר נקלע למצב הנורא שבו הוא יוצא מן הבועה למפגש עם העולם, ובכך מוותר למעשה על הריחוק המגונן – זה שמאפשר את החופש לכל פרובוקציה. נראה כי ציפר חטא לכתיבתו החופשית, המרוחקת, המעיזה, בעצם החלטתו ללכת ללמד – ובעצם לבוא במגע ישיר עם קהלו. עכשיו הוא משלם על כך בדיונים על מעמדו ועל עצם העסקתו, והופך שלא ברצונו כוכב מקומון.
האם צריך ציפר נוסף, שיכתוב משהו על ציפר הראשון, זה שנעלב וקצת מתרפס וקצת מזייף? "הרי אני הגעתי לספיר כדי למצוא כאן כשרונות ולהוכיח שיש אנשים טובים גם מחוץ למרכז. ואני שמח שאכן מצאתי שיש המון כאלה...", הוא מצטדק.
הייתי רוצה להאמין שציפר ממשיך לשחק את דמותו החתרנית, אבל ללבי מתגנב החשש שהוא עומד להיכשל בניסוי התקשורתי המזהיר שהוא עורך. אם יינטל עוקצו, הוא עלול להכריז על תבוסה, לסגור את הבלוג ולחזור להסתגר בחדרו של העורך הספרותי, בין בודלר לסוצקובר. אם זה יקרה, יהיה זה ההפסד של כולנו – ובעיקר של תלמידיו היום. ללא אחד הקולות האחרונים המעמתים אותנו עם מחשבה אחרת, עולמנו יהיה דל, שטוח וחד-קולי.
מכללת ספיר, מצדה, מסרה תגובה שבלונית: "דבריו של בני ציפר לא מתיישבים עם דעותינו, וגם אותנו הם מטרידים. אבל מבחינה המחלקה, יש להפריד בין ציפר המורה לבין ציפר העיתונאי. וכאדם פרטי וכעיתונאי, בני ציפר יכול להביע כל דעה שעולה על דעתו". הנה, שוב מפרידים בין האדם לעיתונאי. ואני דווקא מבקש לראות בהם מכלול. אל תקבלו את ציפר, העורך המבריק, ללא כתיבתו, ללא דעותיו. כתיבתו היא מהותו, והוא ראוי לכך שספיר תבנה בעבורו מרחב מוגן ללא תנאי.
ייתכן שמשטרת המבוכה של מכללת ספיר לא הכינה שיעורי בית כאשר הסכימה בשעתו כי ציפר, האדם והבלוגר, ירצה בין כתליה. אבל מרגע שקיבלה אותו אל שורותיה, עליה לעמוד מאחוריו ולתת לו גיבוי. אחרת, תלמידי התרבות והיצירה שהיא מעמידה – תרבותיים ויצירתיים כאשר יהיו – יישארו כלואים באופקיהם הצרים ויגדלו להיות נעלבים מקצועיים שמנציחים את הפערים שבהם עליהם להיאבק. מן הראוי שתלמידי התקשורת בספיר הם שיעוררו דיון ברמתה, איכותה וטיבה של המוזיקה המזרחית. והדיון יכול לתרום לנו הרבה יותר דווקא כשייערך בשדרות ולא בתל-אביב. ואין מתאים מציפר, המרצה והבלוגר, להשתתף בו.
אל תפרידו למעננו בין האדם למרצה. בין החלמון לחלבון. בין ביקורת לעלבון. תנו חביתה. בחשו בה. תנו אותה מקושקשת.