האופנה האחרונה בחשבון הנפש שעשתה התקשורת על אופן סיקורה את ההתנתקות היתה להכות על חטא על הזדהות יתר כביכול עם מצוקת העקירה של המתפנים. זו האשמת שווא שעיתונאים חשובים לקחו על עצמם בשם התקשורת כולה, ובצבצה ממנה הטיה אידיאולוגית לא ראויה. פרשנים אלה טענו שהפינוי לקה בחשיפת יתר, ושאגב העברת המראות והקולות מרצועת עזה ומצפון השומרון ביטאו העיתונאים המסקרים אמפתיה גדולה מדי למפונים. היו בהם שהרחיקו לכת לטעון שהסיקור ללא הפסקה היה בגדר שטיפת מוח ששירתה את כוונת המתנחלים לצרוב בתודעת הציבור את הטראומה שהם עוברים, ובכך למנוע נסיגות גם מיהודה ושומרון.

זו טענה בעייתית ברמה העקרונית, משום שצפונה בה עמדה המטשטשת את הגבול בין דעה לידיעה. לפי אסכולה זו, סיקור המביא לפרטיהן התרחשויות הקורות בפועל הוא פסול, משום שבעצם האירועים המדוּוחים יש כדי להשפיע על דעת הקהל. האם עיתונאים אלה היו מחזיקים בדעתם לו התופעה המסוקרת היתה תואמת את השקפת עולמם? גם לגופו של עניין, ההשגות האלו מופרכות: השידורים החיים מזירות הפינוי נעשו מהשיקולים המנחים כלי תקשורת בדרך־כלל — מידת העניין הציבורי שיש בהם, יכולתם לשפר את כוח המשיכה של הגורם המדווח, תחרות עם ערוצים מתחרים, שיפוטם המקצועי של העיתונים הנוגעים בדבר את חשיבות המאורעות. התקשורת, ברובה המכריע, לא היתה שמאלנית או ימנית בסיקורה את העקירה אלא עניינית לשיטתה: השיקולים שהנחו אותה ברצועה ובצפון השומרון היו אלה שמכתיבים את אופן פעולתה בירושלים ובתל־אביב.

באותה מידה היה נואל הקמפיין, הראשון מסוגו, שניהל "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי" נגד אחדים מבכירי העיתונאים בארץ. בסדרה של מודעות בתשלום תקף הארגון הזה פרשנים ושדרים ידועים והאשים אותם בהסתרת מידע מהציבור על הקשר הקיים, כביכול, בין יוזמת ההתנתקות של ראש הממשלה לחקירות המשטרה נגדו ונגד בניו. זו האשמת שווא: התקשורת, על מכלול ערוציה הכתובים והאלקטרוניים, הביאה את כל המידע שהיה ברשותה על כל הסוגיות הנוגעות להתנתקות, בכללן על האפשרות שקיימת זיקה בינה לבין החשדות נגד ראש הממשלה ובניו. עיתונאים הם שפרסמו סברה זו ועיתונאים אחרים ציטטו אותם, כפי הבנתם ושיקוליהם המקצועיים.

לא היה ממש גם בטענה שמטעמים אידיאולוגיים נמנעו אמצעי התקשורת מלתת ביטוי מלא למתנגדי תוכנית ההתנתקות או שחסמו את הדלת בפני השגות על תבונתה. התקשורת עצמה עסקה בזמן אמת בדיונים על טיב תפקודה, בעוד ההמולה הציבורית סביב תוכנית ההתנתקות נמצאת בעיצומה. "העין השביעית" עורר את השאלה כבר במאי 2004 והמשיך בכך בנובמבר 2004 ובכל גיליון בחצי השנה האחרונה. בעקבותיו נתנו גם כלי תקשורת אחרים, בהם הנפוצים ביותר, את דעתם לסוגיה והפיקו לקחים מעשיים. המחלוקת על משל האתרוג אף היא התנהלה בכלי התקשורת המרכזיים וכך הפך הציבור מודע לה בבואו לצרוך את סיקור ההתנתקות.

ההשגות, מימין ומשמאל, על תפקוד התקשורת בסיקור הפינוי אינן משכנעות והן נגועות בהטיות אידיאולוגיות. הציבור קיבל תמונת מצב מלאה על אירועי ההתנתקות וגם במקרה זה היתה התקשורת בבואה מהימנה של החברה שלה היא מציעה את שירותיה.

גיליון 58, ספטמבר 2005