לא במקרה הסתיימו 180 פרקי הסדרה "סיינפלד" במעין משפט נירנברג שנערך לגיבוריה. הרי לא היה חטא שלא חטאו בו. אינפנטיליות, אנוכיות, אטימות, בוגדנות, גסות רוח, העמדת פנים, גניבת ספר ספרייה, התחזות, יוהרה, חניה כפולה, חמדנות, חנפנות, טיפשות, רשלנות, רשעות, שוד דברי דואר, שנאת חינם – בוודאי שכחתי עוד כמה.
בשני הפרקים החותמים את הסדרה מצאו יוצריה לנכון להעמיד את חברי כנופיית הארבעה מניו-יורק על מקומם. הם שוגרו לעיירה דמיונית, אקראית, בניו-אינגלנד, נכחו בסצינה שבה נשדד איש שמן ברחוב הראשי, ובמקום להצילו, השקיפו על האירוע מבודחים. לא השודד נעצר, אלא הם עצמם. והאשמה: עבירה על "חוק השומרוני הטוב", המחייב כל אזרח, בכל זירת פשע שאליה יזדמן, לחוש לעזרת הקורבן.
אף שזה נראה כך, לארי דייוויד, יוצר הסדרה וכותב פרקי הסיום, לא המציא את "חוק השומרוני הטוב". הוא רק נתן לו ביטוי אבסורדי. במציאות נקראת כך קבוצת חוקים במשפט האנגלוסקסי שבאה לגונן על כוחות הצלה ומזדמנים המנסים להציל את מי שנקלע לסכנת חיים מפני תביעות נזיקין על שלא הצליחו בפעולתם. דייוויד העמיד למשפט קהל צופיו את יצירי כפיו על-פי חוק העונשין הבדוי של המחוז הפיקטיבי, על שלא חשו לעזרתו של הנשדד. "זה חוק שעבר כאן לפני חצי שנה", סיפר השריף לארבעת הגיבורים לאחר שנעצרו, "שמעתי שחוקקו אותו בהשפעת החוק הצרפתי שהתקבל אחרי שהנסיכה דיאנה נהרגה וכל הצלמים עמדו מסביב סתם ככה".
לא היתה דרך טובה יותר לחתום את הסדרה מן הסצינה ההיא, שבמהלכה נחשפה החבורה הניו-יורקית במלוא הגיחוך שבה, וחבריה נשלחו, לאחר מצעד עדויות התביעה המרשים, אל הכלא המקומי. הם באו אכן על עונשם, אך בעצם, יותר משנחשפו פגמיהם הנוראיים של הנידונים, היכה לארי דייוויד בראשם של האידיוטים ששפטו אותם, כאומר, ישמור אותי האל (שאינני מאמין בו) מן הצדיקים מבערי הרע הללו, שחותרים ללא לאות לתקן את הטבע האנושי באמצעות שופטים וסוהרים.
הנה, למשל, כמה מהצעות החוק להגבלת העיתונות
עיר המחוז המדומה לאתהם מסצ'וסטס, שנהגתה על-ידי לארי דייוויד ב-1998, מתגשמת עשר שעות טיסה מזרחה משם ועשר שנים אחרי שהיתה לבדיחה הכי טובה בסיטקום האמריקאי מעודו. הנה, מדינת המחוז שאנו חיים בה מכוננת דמוקרטיה צדקנית, קפוצה, צרת עין, שתמיד מעדיפה סגירות יתר על פתיחות יתר. דרך מהירה לבדיקת רמת הצדקנות בדמה של חברה היא עיון ברשימת הצעות החוק שהוגשו בבית-המחוקקים המקומי. הנה כאן, לדוגמה, עלו בקלות הממצאים הבאים:
הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (מתן זכות תגובה), הוגשה על-ידי הח"כים ישראל חסון, אריה אלדד, יריב לוין וציון פיניאן ב-3.5.10.
הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (הגבלה על הפצתו בחינם של עיתון בתפוצה ארצית), המכונה גם "חוק אדלסון", הוגשה על-ידי ח"כ מרינה סולודקין ב-8.3.10.
תיקון להצעת חוק הגנת הפרטיות (פרסום תמונתו של נפגע), הוגשה על-ידי הח"כים אורי מקלב ומשה גפני ב-8.3.10.
תיקון לחוק התקשורת (יידוע לקוחות בדבר אתרים פוגעניים
ברשת האינטרנט ואפשרויות ההגנה מפניהם), הוגשה על-ידי הח"כים אלכס מילר, רוברט אילטוב, משה (מוץ) מטלון, דוד רותם, דניאל אילון, פניה קירשנבאום ואורלי לוי-אבקסיס ב-1.4.09.
תיקון להצעת חוק הנוער (צילום קטין), הוגשה על-ידי ח"כ אלי אפללו ב-21.1.08.
הצעת חוק (אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן), הוגשה על-ידי ח"כ ישראל חסון ב-17.12.07.
תיקון לחוק התקשורת (זיהוי המגיבים באתרי אינטרנט), הוגשה על-ידי ח"כ ישראל חסון ב-30.10.06.
הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (כשירות עורך עיתון ומינוי נאמן), הוגשה על-ידי ח"כ זהבה גלאון ב-8.5.06.
62 שנה אחרי היווסדה, הדמוקרטיה הישראלית מתנהלת סביב תקשורת ערנית ופתוחה יחסית, רבת פגמים ובכל זאת מלאת חיונית, נמרצת, קולנית וחושפנית. קשה לדמיין חזרה לימים של תקשורת תחת פיקוח ומושתקת כבימי ראשית המדינה, אבל החשש הוא שזאת המגמה, ואין סיבה לתקווה שהיא תתמתן או תשנה כיוון בעתיד הנראה לעין.
בכל השנים הללו היו מחוקקים שניסו לתחום את גבולות הפעילות התקשורתית ולרסנה, אבל מתקפת ח"כים כמו זו של התקופה האחרונה לא היתה מעולם. והדבר מדאיג במיוחד מפני שמעולם לא נרשמה פעולה – מצדו של אף מחוקק, משמאל או מימין – לביסוס חופש העיתונות בישראל ולא הועלתה אף לא הצעת חוק אחת לביסוס חופש הביטוי והזכות לדעת (סליחה, ב-1998 נחקקה כאן מהדורה מוגבלת של חוק חופש המידע). כל מה שנעשה כאן, נעשה בחסדי בית-המשפט, ואת השחיקה ברוח השופטים בדיון בנושאים הללו קל לראות בפסיקות שניתנו בתביעות לשון הרע בשנים האחרונות.
רונה רמון, שי חרמש ושעטת עדרי הגנו בערבה
לתוך המצב המדאיג הזה הוטלה השבוע הכרזתה של רונה רמון כי היא תומכת בהצעת החוק החדשה, שזכתה לכינוי "חוק בשורת איוב". זוהי הצעת חוק שמוביל ח"כ שי חרמש, ותכליתה להגביל סיקור תקשורתי של משפחות המקבלות את בשורת מות יקירן, ככל הנראה בכל מקרה ובכל הנסיבות.
כיוון שהצעת החוק עדיין לא ניתנת לאיתור ברשומות הכנסת, צריך להסתפק ב"דברי ההסבר" של ח"כ חרמש, כפי שהם מצוטטים מפיו ב"הארץ". "גם אני, כמו כל עם ישראל, כאבתי את כאבה של רונה רמון על אובדן בנה, אסף ז"ל, והזדעזעתי עמוקות מהתנהגותה שלוחת הרסן של התקשורת, שארבה לה מחוץ לביתה, ויצרה עימה קשר עוד בטרם קיבלה הודעה רשמית מהמדינה".
נראה כי ח"כ חרמש צודק בהנחתו כי "כל עם ישראל" כאב את כאבם של רונה רמון ובני משפחתה על אובדנו של אסף. כך חשתי אנוכי וכך הרגישו כל מודעי ומכרי. גם אני הזדעזעתי מעוצמת הסיקור ומן הפגיעה הנוספת, המיותרת והמכאיבה ברגשות המשפחה. אבל "הזדעזעתי" לא פחות מן ההשתלחות בתקשורת ככלל ובשימוש במושג השאול משדה הקרב, התקשורת כ"אורבת" לקורבנה. בכל מקרה, מסקנותי הפוכות משל חרמש, ואני דווקא רואה את הסכנה הרבה שביוזמת החקיקה הפזיזה, המשלבת עצלות, שטחיות ופופוליזם, שבזכותם הסכנה שחוק בשורת איוב יתקבל גבוהה במיוחד.
רונה רמון, 24.1.2010 (צילום: מרים אלסטר)
רונה רמון מצוטטת ב"הארץ" כאומרת: "כתוצאה מההמולה התקשורתית על סף ביתי, שנבעה מתאוותם של העיתונאים להשיג צילום או ראיון בטרם עת, נפגעה ברגל גסה גם פרטיותם של בני המשפחה והחברים הקרובים. ובכלל, תהליך ההודעה למשפחה המורחבת, למכרים ולחברים נעשה בלחץ והוכתב במידה רבה על-ידי רצונה של התקשורת לפרסם את הידיעה לציבור".
גם אם עלי לדחות את השימוש בביטוי "תאוותם של העיתונאים", אני מזדהה לחלוטין עם כעסה של רונה רמון ומבין את רצונה בתיקון מיידי שיגונן על אחרים מפני החוויה הקשה שנאלצה לעבור, כשהבחינה בהתגודדות הצלמים סביבה ביתה וקיבלה טלפון מעיתונאית לביתה עוד לפני קבלת הבשורה המרה על מות בנה. אני מבין את הרצון לתיקון העולה מקריאתה ואינני מצפה שדווקא היא תהיה זו שתפעיל שיקולים רחבים הנוגעים למשמעותו של חוק כזה. ועם זאת, חברי-הכנסת שממהרים לגלוש על גל קריאתה של האם הדואבת ראויים לכל גינוי.
אסור שהמסקנה מן המקרה המצער ההוא תהיה חקיקה רפלקסיבית. המקרה של משפחת רמון הוא נורא בממדיו ונדיר בנסיבותיו המרות. אין חולק על הסבל הנוסף שנגרם לה ולמשפחתה בעקבות הפרסומים, ויש צורך לעבד את המקרה בכל מערכת עיתון וגוף אתי ולהוציא מכך מסקנות לגבי אופיו של סיקור בשורת המוות שמקבלות משפחות הרוגים, באשר הן. אבל דווקא את נזקי הכיסוי התקשורתי במקרה המיוחד של משפחת רמון, ספק רב אם חוק כלשהו היה מונע.
מרגע התרסקות מטוסו של אסף רמון בהר חברון החלה להתגלגל השמועה. מעגלי המקורבים הלכו והתרחבו במהירות סילונית, ועוד בטרם הפרסום הראשון בתקשורת המוסדית, ידעו על המקרה חלקים ניכרים בציבור.
קל לתאר את המהומה שהיתה מתחוללת אילו התאונה היתה מתרחשת בצלו של חוק המונע מכלי התקשורת לפרסם תמונות של בני משפחה האבלים ב-48 השעות שלאחר קבלת הבשורה המרה, ולהתקרב למרחק הקטן מ-200 מטר מהם במחצית השעה הראשונה מרגע קבלת הבשורה. הישראלים יודעים היטב להתחכם לחוקים ולעוקפם. הרשת היתה רוחשת, העיתונות העולמית היתה מביאה את הסיפור, והמוני צלמים היו מתגודדים סביב קו ה-200 מטר וברגע שהשעון היה מורה כי חלפה חצי שעה היו אוגדות הצלמים שועטות אל בית המשפחה כעדרי הגנו בערבה.
העסקה שנכרתת עם השטן
חוק הוא פתרון קל מדי, ובעיקר גרוע. חוק לא יפתור דבר, לא ייאכף. זו תהיה עוד אות מתה בספר החוקים. התיקון לפגיעה הגסה בפרטיות יכול לבוא בדרכים אחרות. פשוטות, קצרות ונאורות. אבל עוד לפני גיבוש החובה האתית לכלל מחייב, התקשורת המוסדית יכולה להסכים בינה לבין עצמה על כללי התנהגות בנסיבות כאלה.
עשרה עורכים ראשיים, פחות או יותר, יכולים להסכים ביניהם שבנסיבות קיצוניות כמתואר יוותרו מרצון על התחרות מי יביא ראשון ומי יביא יותר מן הסיפור, ולתת למשפחה הפוגה שבמהלכה תוכל לעכל בשורת האסון. באופן זה התקבלה בשעתו ההחלטה על אי-פרסום שמות נפגעים לפני הודעת הגורמים הרשמיים למשפחות. למעט תקלות בודדות, בלתי נמנעות, ההסדר הזה מחזיק מעמד זה עשור.
הסדר כזה יכול להיעשות בעל-פה, ומרצון טוב. חוק כזה, אם ייחקק, ספק אם יעמוד במבחני בג"ץ, ואם כלי תקשורת יצטרכו להתגונן על שמילאו את תפקידם בהבאה מהירה של מידע לציבור, הם יוכלו למצוא נימוקים טובים להיאבק על זכותם לדווח מן השטח באופן מיידי, ולזכות אפילו בפסיקה בעניין.
בעולם התקשורת מתקיימת משוואה אכזרית: תהילה משמעה חשיפה, וכגודל התהילה גודל "ההמולה התקשורתית". גם לחג וגם לאבל. גם אילו המשטרה היתה מבקשת להרחיק את הצלמים מן המקום, ההמולה התקשורתית היתה אדירה, וספק אם נשלטת.
התקשורת היא בסך-הכל שלוחת הציבור שאימץ את רונה רמון לגיבורה וחווה באופן אינטימי לכאורה את שמחתה ויגונה. הציבור שחי מסיפורי הצלחה ותהילה, ועובר זיכוך ברגעי נפילה ואסון. רצונו של הציבור לדעת – אם להשתמש בביטוי של רונה רמון, "תאוותו לדעת" – הוא נגזרת מן המעמד התקשורתי המיוחד שמשפחת רמון זכתה לו מן הרגע שבו הוכרז אילן רמון כשליחנו לחלל, מעין גיבור לאומי, ועד לשתי התאונות שהלמו לא רק במשפחתה, אלא היכו בלב הציבור כולו, שראה באסון לא רק חדשות מזעזעות, כי אם מקור ליגון ציבורי וכאב אישי גם יחד.
חברה הבנויה על תקשורת מטפחת יחס אינטימי למושאי התייחסות המוניים, גם אם בכך היא מפקיעה את פרטיותם. כך במקרה של הנשיא קנדי ויצחק רבין וכך במקרה האסטרונאוט הישראלי הראשון, הלוחם הנועז שהקריב עצמו, החייל החטוף הנמצא בשבי אויב ואפילו, לרגע, הזוכה בתוכנית ריאליטי.
זו העסקה שנכרתת עם השטן ברגע שאדם הופך ברצונו או שלא ברצונו לנכס ציבורי. היתרונות של החיים בפנתיאון הלאומי ברורים לכל, ומראש, ואילו המחיר מתברר רק במקרי אסון. רונה רמון יכולה היום ליזום כל אירוע פילנתרופי שתחפוץ בו, להקים תנועה ציבורית רחבה, להיבחר לכל כנסת. זו הנגזרת מן המחיר הנורא ששילמה. אבל גם החיים לעין המצלמה הם חלק מאותה חבילה.
העיתונים לא אשמים בכך, וגם לא הציבור. נציגי העיתונים באים להתגודד מול ביתה מפני שהם מכירים מקרוב את רצונו של הציבור, מנסיונם שנצבר באינספור מדידות. הם יודעים מה מרגש את הציבור, מה מפעיל אותו ומה מכעיס אותו. והציבור, גם הוא לא אשם. הוא בסך-הכל מזדהה, רוצה לראות מקרוב. תאוות ההצצה היא של הציבור, והיא טבעית, והצלם השכיר (או הפרילנסר) הוא זה שצריך לספק אותה. להביא תצלום בכל מחיר.
הצלם יודע והעורך שלו יודע שאם התצלום שלא יביא יופיע בעיתון ממול, הוא יאבד את פרנסתו. והעורך, הוא צריך את התצלום, כי הציבור צריך. הציבור הוא שרוצה להציץ. והציבור הרי מזדהה ומפרגן ועוטה אבל. מה הציבור רוצה בסך-הכל? רק תנו לו להשתתף באבל כחבר קרוב, הכי קרוב שאפשר.
עם אחד עם תקשורת אחת, ולהפך
זה עשרות שנים שמשפחות שכולות מתבשרות על מות יקירן בתאונה, באסון, בזירת טרור או בקרב על-ידי הגורמים המוסמכים לבשר זאת. לעתים, בגלל תקלה, הן מתבשרות באופן ישיר על-ידי מישהו ששמע. במקרים רבים ההתעניינות התקשורתית נמוכה מראש, ולכן הסיכוי שהתקשורת תהיה מעורבת בבשורה לא היה – ואיננו – גבוה.
"חוק בשורת איוב, המחייב את הרחקתם של כלי התקשורת בימים הראשונים להיוודע דבר אסון, יסייע למנוע התרחשויות מסוג זה ויאפשר למשפחה השכולה לעכל את רוע הגזירה בפרטיות ובאופן ההולם את הנסיבות", כתבה רונה רמון לחברי הממשלה במכתב תמיכתה בחוק. "אנו חיים בחברה ובעידן שבהם הידיעות מתפשטות במהירות הבזק, אך יש נסיבות שבהן השתיקה יפה והשליטה על פעולותינו הכרחית מתוך הכרה בכובד האירוע והבנת משמעותו".
רונה רמון צודקת באבחנתה, אבל לא בהצעה לפתרון. נכון היתה עושה אילו במקום לכתוב לממשלה היתה מבקשת פגישה עם עורכי העיתונים הכתובים והמשודרים (שמעתי שלאחרונה חזרה ועדת העורכים לפעול כבימים ההם), פורשת בפניהם את נקודת הראות שלה ודורשת מהם תשובה. לו נהגה כך, לא היתה נדרשת כאן אפילו תקנה אתית. רק הידברות בין עשרת העורכים. הסכמה לעכב מעט את הצילומים כדי לאפשר למבשרים להתקבל ולמתבשרים לעכל היא בת השגה חרף הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכך (שעות סגירת מהדורות, לדוגמה). אילו כולם היו מתחייבים לה, גם הציבור היה לומד לחכות בסבלנות.
נכון, התקשורת שלנו היא אינפנטילית, אנוכית, אטומה, בוגדנית, גסת רוח, מתחזה, מתנשאת, חמדנית, מטופשת, רשלנית, מרושעת לפעמים, ויודעת לשנוא – אבל זו תקשורת מלאת חיים שיודעת לספר סיפור, לחשוף קלקולים, וליצור (בצורה מוגזמת לטעמי) מכולנו עם אחד, הרבה יותר מכל נואם נפוח. מי שישים עליה רסן וימחק את הברק שבעיניה, יהפוך את העולם לשטוח ומשמים עוד יותר ויגרום לציבור לחפש לעצמו מקורות ידע וריגוש באופן עצמאי. ברשת למשל.
נכון, גם אם עשרת העורכים של כלי התקשורת הגדולים יסכימו ביניהם על עיכוב פרסום, הדבר לא ימנע מן המידע לנוע ברשת; ואם חלילה יעזו להגביל את הרשת – לנוע במהירות הקול מפה לאוזן. אבל לפחות העיתונות המוסדית תנהג באיפוק ובכבוד, מה שעשוי יהיה להניח את דעתם של המתבשרים, הרואים עצמם נפגעים.
על כן, דווקא מפי חברי-הכנסת צריך היה לשמוע במקרה זה תגובה אמיצה. לומר, אין לנו עניין לחוקק חוקים חסרי שחר, שלא ייאכפו ולא יביאו תיקון ויפטרו את האחראים למעשה מאחריותם (הציבורית, המוסרית). זה עניין לגופי אתיקה עיתונאית לעסוק בו – ובעיקר לשחקנים עצמם, לעורכי העיתונים. אלא שהכנסת שלנו היא כנסת של עושי טוב. כנסת שמבקשת לכפות על כל שומרוני להפוך לשומרוני טוב – ולא, הוא צפוי לקנס ולמאסר.
כדי להגיע למצב שבו בשורת איוב תושמע ישירות מפי מי שמוסמך לבשרה, אין צורך בחוק מטופש, שמודד חצאי שעות ומאות מטרים מביתה של משפחת שכול. כדי להגיע לכך ללא חוק וללא הסדר, יש צורך בשינוי הלכי רוח בציבור. ברגע שהציבור תנקע נפשו, העיתונים וצלמיהם ישנו בהתאם את דרכי עבודתם.