עם שוך האש בלבנון, מצא לו הציבור בארץ אויב חדש לכלות בו את זעמו: התקשורת. וזו, או חלקים לא מבוטלים ממנה, מקבלת על עצמה את התפקיד המפוקפק. הדים לגל הזה נמצאים גם בגיליון שלפניכם. מבלי להתכחש לכשלים מקצועיים באופן שבו סיקרה התקשורת את המלחמה, מוטב לה שלא להזדרז ולקבל על עצמה את ההאשמות המוטחות בה. יותר משהביקורת מצביעה על חולשות בתפקוד העיתונאי, היא מאירה תופעה חברתית ותרבותית עמוקה: הציבור אינו בשל לצרוך מידע על מלחמה, המגיע אליו בזמן אמת ובשידור חי. מוראות שדה הקרב, שבעבר חדרו לתודעה באמצעות מסננים של זמן ותיווך, הופכים מעתה להיות נגישים לכל. בסביבה רוויה בטלפונים ניידים מהדור השלישי, בבלוגים, ובבעלי עניין היודעים לנצל את התחרות שמתנהלת בין מאות עיתונאים המצוידים באמצעי המחשה ותמסורת חדישים  – לא ניתן להטיל מסך על זירת ההתרחשות.

במלחמת לבנון נחשף הציבור בארץ באופן חסר תקדים לתמונת המלחמה, בעורף ובחזית, וגם לאופן ניהולה. הוא לא היה מוכן להתוודעות הבוטה הזו, ומכאן התגובות השליליות על התפקיד שמילאה התקשורת בחודש הקרבות. במקום להוקיר את האפשרות שסיפקה התקשורת לציבור, ללוות את תהליך קבלת ההחלטות הנוגעות למתאר המלחמה ולמהלכיה, היא מוקעת כמי שתקעה סכין בגבו. במקום להעריך את המידע שסיפק קומץ עיתונאים שסיכנו את חייהם כדי להביא דיווחים מיידיים מזירת הקרבות, ובכך השפיעו על עמדותיו של הדרג המדיני, מתוארת התקשורת כבוגדת. במקום לכבד את המאמץ שעשו פרשנים כדי לקיים שיח ציבורי על מטרות המלחמה, התנהלותה והסתעפויותיה, הפכה התקשורת לגיבור הנבל של ההתרחשות. זו תוצאה אבסורדית בהתחשב בנתוני היסוד שעל־פיהם מתנהלות מלחמות במאה ה־21: הצדדים הנצים נאבקים על התודעה לא פחות מאשר על כיבוש שטחים ועל ריסוק אמצעי לחימה. התקשורת היא הכלי שבאמצעותו מתנהל הקרב על התודעה; בחברה דמוקרטית אי־אפשר לסרס את המכשיר הזה ולצפות שירקוד לפי חלילו של השלטון. מי שפותח בפני התקשורת את החזית, משום שהוא רוצה להשתמש בה להשגת מטרות המלחמה, אינו רשאי, ואינו יכול, לשלוט על דיווחיה.

מובן שיש סייגים: חופש הביטוי אינו מתיר לדווח מראש על תנועות צה"ל או למסור מידע בטחוני שעלול לסכן באופן מובהק חיילים ואזרחים, אבל מצב חירום אין פירושו התמסרות גורפת של התקשורת לגרסאות השלטון. במצב של מלחמה, יותר מאשר בתנאים של שגרה, יש צורך דוחק במיוחד במעקב של כלבי השמירה אחר החלטותיהם של מקבלי ההחלטות, בגלל ההשלכות המיידיות שיש להן על חיי אדם.

במלחמת לבנון היתה התלכדות יוצאת דופן של התקשורת סביב מהלכי הממשלה. למן הרגע הראשון של התקרית שהובילה לפריצתה של המלחמה, ועד לערב שבו הכריזה מועצת הביטחון על הפסקת האש, התייצבה העיתונות הישראלית, על שלל ערוציה, מאחורי הנהגת המדינה והפיקוד העליון, ונתנה להם גיבוי שמזמן לא זכור כמותו. העיתונאים נהגו כפטריוטים מושלמים: הם תמכו בהחלטות הדרג המדיני ונתנו רוח גבית ליוזמות הדרג הצבאי. הסימביוזה הזו נמשכה כמעט לכל אורך המלחמה, עד שלא ניתן היה להבחין מתי עמדות התקשורת הן הד להלך הרוח של מקבלי ההחלטות ומתי הן מובילות אותו. בהיסחפות הזו הפכה התקשורת  – לבד מעיתונאים ספורים שהשמיעו קולות אחרים  – למגויסת. היא לא מילאה את תפקידה בהצגת שאלות על תבונת ההחלטות ועל מידת המוכנות של צה"ל לקרב שלפניו, ונתנה יד למראית עין מטעה של עורף איתן.

חרף כל זאת, מתוארת התקשורת בדיעבד כמי שחיבלה במאמץ הלאומי. כמו בעת העתיקה, הציבור מפנה אצבע מאשימה אל מבשרי האסון.

גיליון 64, ספטמבר 2006