"זה היה ללא ספק חידון התנ"ך הכי מסקרן בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל", כתב עורך כפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" בבוקר שאחרי אירועי יום העצמאות.
טעות.
חידוני התנ"ך בגלגולם הראשון היו מפעל ענק שסחף המונים. הן כנבחנים – לחידון לנוער נבחנו רבבות – והן כמאזינים. לרדיו. "מדינה בעוצר", היה בוודאי כותב "ידיעות" על שיעורי ההאזנה המוחלטים לשידורי החידון. "קול-ישראל בקע מכל המקלטים בעוצמה רבה וכיסה את הארץ כבשמיכה", מצטט עפרי אילני ב"הארץ" מהעיתון שלמחרת החידון הראשון, בשנת העשור לישראל, 1958. "יכול היה אדם לצאת ברגל מאילת למטולה בלי לחשוש שמא תאבד מאוזנו גם האנחה היותר רפה של אחד המתחרים [...] בבתים רבים ישבו משפחות שלמות ליד המקלט עד השעה 01:00 אחר חצות והאזינו במתיחות לחידון".
לגמר החידון הראשון הגיעו אישים כמו המשורר הסופר יצחק שלו, מנהל בית-ספר ושמו מנשה דובשני, שייוודע לימים כמחבר ספרי הכנה לבגרות, "רב מתימן", כלומר ממוצא תימני, יחיא אלשיך, וגם "תלמיד ישיבה", "בלשן", "בעל מלאכה" ו"אוטודידקט" אחד. האוטודידקט היה הזוכה בגמר הגדול; גאון טריביה שידע לדקלם את התנ"ך כולו, איש כבד פה, עני מרוד שעבד למחייתו במוסד לעיוורים ותירגם חלקים מהתנ"ך לברייל – עמוס חכם. הישג עצום של ההפקה, או פדיחת ענק? איך זה שצוות ההפקה לא פסל אותו באודישנים על לוּק גרוע?
כל מה שנשאר מחידוני התנ"ך הראשונים, אלה שעליהם ניצח דוד בן-גוריון אישית, בהשראת מורהו לתנ"ך חיים גבריהו, הוא אוסף קלישאות: "זמנך עבר", "היכן נאמר בנביאים ראשונים?", "שלב השאלה הזהה"... עיתונאים קשישים עוד זוכרים את אריק איינשטיין לבוש הגלבייה והפאות המסולסלות, שבהשראת דמותו של יחיא אלשיך מילמל את "אהווא אהווא" והשכיב מצחוק את בני הדור הקודם.
אילני מצטט את סרן משה כהן, קצין חינוך דתי של פיקוד גדנ"ע, האחראי לחידונים, שאמר אז ל"הארץ": "מבחני התנ"ך גרמו להתעוררות רבה. המונים החלו ללמוד תנ"ך יותר מתמיד. פעם היה חודורוב אולי גיבור יחיד של הנוער, כיום יצרו מבחני התנ"ך גיבורים חדשים".
ואילני מוסיף ומצטט את דעת המבקרים, כי הפופולריות הרבה של החידון עוררה מיד זלזול ודאגה מצד האינטלקטואלים. הסופר אליעזר שטיינמן קבע כי "ההתפעלות בציבור העוברת את גבול המסתבר, כמו כל יציאה מן הכלים, המגיעה לדרגה של פסיכוזה, יש בה כדי לעורר חשש לבריאות הנפש. מי שחושו הבוחן עומד לו להרגיש בקלקול זה ואינו מתריע עליו, הריהו מתעלם משלומו של הציבור".
"איש המשמרת הצעירה בשירה העברית", משורר בשם נתן זך, דווקא תמך בקונספט. "חידון הוא לדעתי דבר טוב, ולא רק חידון תנ"ך", אמר לפני 52 שנה. "אם לא, יהיו לנו חידוני כדורגל וטלוויזיה. מן החידונים עצמם אין כנראה מנוס".
לא רק לדתיים
"ההישג של אבנר נתניהו מרשים במיוחד לאור העובדה שהוא צעיר יחסית ולומד בבית-ספר לא דתי".
טעות.
בין ארבעת המתמודדים מישראל בחידון העולמי הנוכחי היו שניים שבאו מהחינוך החילוני. לא רק הסגן השני, אבנר נתניהו, אלא גם הסגן הראשון, אלעד נחשון, לומד בתיכון עיוני רגיל. נחשון בא מקריית-החינוך על שם עמוס דה-שליט ברחובות, תלמיד מגמת תנ"ך, ללא רקע דתי מיוחד. ככלל, החידון נערך בכל התיכוניים, הדתיים והכלליים, ובכל השלבים מיוצגים בו דתיים וחילונים במספר שווה. אגב, נחשון הגיע בשנה שעברה לשלב החידון הארצי, אבל לא הצליח לעלות לעולמי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ובנו אבנר, בחידון התנ"ך בירושלים, יום העצמאות ה-62 למדינת ישראל (צילום: מרים אלסטר)
נוכחות ראש ממשלה – או נשיא המדינה – בחידוני התנ"ך לא היתה דבר יוצא דופן. להפך. בימי בן-גוריון נדמה היה שכל האירוע נערך לכבודו, גם אם צאצאיו הישירים לא התמודדו בו. כשנער המעברה יוצא מרוקו שמעון שטרית בן ה-13 היה לחתן התנ"ך העולמי לנוער, נתן לו אבי האומה נשיקה מצלצלת, שהידהדה בלבבות בני דורי כהישג הגדול ביותר שאפשר לחלום עליו.
שטרית יהיה לימים פרופסור למשפטים ולשר בממשלת רבין, כפי שאליקים רובינשטיין, אלוף תנ"ך צעיר אחר, יהיה לשופט בעליון. האם יש קשר בין יכולת השינון של הטריביה המקראית ובין יכולת הפלפול המשפטית?
היתה גם
ב"מעריב", כזכור, עסקו רק בסגן השני, אבנר נתניהו, ושכחו לעסוק באלה שהקדימו אותו בדירוג. רק מיטיבי קרוא הגיעו, בעומק הדיווח של העיתון, למשפט "כן, והיתה גם כלת התנ"ך, אור אשואל...".
נראה שזה מה שאילץ את "מעריב" להקדיש למחרת את עמודו האחורי, פינת הקוריוז והאנקדוטה, לכלה העולמית, מוקפת בראש הממשלה ובשר החינוך (עם ברזילים בשיניים היא לא יכולה לדגמן את אופנת הקיץ). ואגב כך להביא גם כמה השלמות לדברים שפוספסו ביום האתמול.
כך זכה לכיסוי מרפרף נח"ת (נוער חובב תנ"ך), ארגון הנוער שהכין את המתמודדים לתחרות. נח"ת הוא גוף המנוהל על-ידי צעירים ופועל מבית-התנ"ך בתל-אביב. זה ארגון ששווה סיפור – דווקא בגלל חריגותו בנוף. סיפור שכמובן הוחמץ בגל ההתרגשות מנוכחותם באירוע של אבנר נתניהו, משפחתו והמאבטחים.
למעשה, איש לא עסק בחידון התנ"ך. הקלישאות ריחפו סביב המשפחה ובנה ונמהלו בדיווחים על אירועי החג. גם "הארץ" בעל הזיכרון החד התפתה לרוטינה; שתי פסקאות וחצי על תיאור האפיזודה שבה טעה אבנר נתניהו דווקא ב"שאלת ראש הממשלה" (שלא נתניהו חיבר, הפעם), ומיד אחר-כך הופיע המשפט המרגיע: "במקביל פקדו אתמול יותר ממיליון מטיילים את היערות".
ודווקא קהות החושים של הכיסוי נתנה את התשובה האמיתית למקומו של התנ"ך בחיינו. התנ"ך לא מעניין איש. את רוב 14 אחוזי הצפייה בחידון (מבין שאר 6.5 המיליונים שלא יצאו לנפנף ביערות) אפשר לייחס לנוכחותו של הנסיך אבנר בתחרות. אין סיבה להניח שבשנה הבאה לא יחזור ויתמודד. הרי הפעם היה מצעירי המשתתפים, ויש לו לפחות שתי הזדמנויות נוספות להביא את התואר. כך שהטקס עלול לחזור על עצמו, עד שהנער יביא את הגביע ויעשה כבוד למשפחה ולמדינה. ואחריו, מן הסתם ייעלם סופית יחד עם התנ"ך עצמו מן הרדאר התקשורתי.
השידור החי מן התחרות, שהועבר בצהרי יום העצמאות בערוץ הראשון, היה כה ארכאי, כאילו חזרנו לתקופת שידורי הניסיון של הטלוויזיה. ואולי זאת היתה הכוונה, להביא שחזור תקופתי של ראשית ימי המדינה, משהו ברוח צעדת ארבעת הימים. אינספור נאומים טרחניים, הנשיא לשעבר יצחק נבון בקמבק רגעי לצד הגשה זחוחה ומתאמצת לשעשע של אבשלום קור. אולי זו הבעיה, שכל עוד קור מייצג את השפה העברית ואת עולם המקורות והתנ"ך, מתחשק לרסס על הקירות נ"ך, תנ"ך, נכנך...
הבאזז שחולל אבנר הוא שילוב של רדיפת סלבריטאים עם הזיק שניצת בעין הישראלית בכל תחרות, ועם החיבה לטריוויה – שינון זוטות לקראת הרגע שבו תעצור ברחוב מונית הכסף. בשנים ההן היה חידון התנ"ך חוד הפירמידה היושבת על בסיס רחב של לימוד תנ"ך בקרב הציבור. השחזור הנוכחי מנסה לברוא מחדש את ראש הפירמידה, אבל נראה שזהו שפיץ בלי גוף אמיתי.
דברי ראש הממשלה שבאו לאשש את משקלו הרב של התנ"ך היו דווקא אלה שהפריכו זאת. "התנ"ך הוא נכס צאן ברזל של אזרחי ישראל", הכריז. האומנם? תמיד שוכח ראש הממשלה שחמישית מאזרחי הארץ מנוכרים לתנ"ך, מסיבות ידועות. נכון, פה ושם היו מתמודדים נוצרים, הקשורים לרוב בממסד הכנסייתי, אבל נוכחותם זניחה.
"ובימים אלה חוזר התנ"ך להיות ספר הספרים של כל עם ישראל – זה יסוד הקיום של מדינת ישראל", אומר ראש הממשלה. אלא שכאן חגורת התנ"ך דווקא מתרופפת. רוב הנוער בקושי מבין את השפה, והחוגים האקדמיים לתנ"ך מתרוקנים. התנ"ך נותר כמחסן עזוב לשליפת פסוקים בנאומים חגיגיים, שכבר איבדו את כוחם והיו לדקלום ריק. נראה כי ספר הספרים אומץ כאן ברצינות רק על-ידי הציונות הדתית, לשמש לה כתב קושאן על הארץ, ובכך הפך מספר הספרים למפה של מינהל המקרקעין.